שירים מקבילים חלק 2

'סוווווויץ'

הרגשתי אותו מחבק אותי בחוזקה "אני אוהב אותך פריטי" הוא לחש לי בתוך האוזן.
רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו גם אבל אז להבות פרצו מכל מקום וכיסו את כל האולם, וברגע שהלהבות הגיעו לתא האוויר התערבל ומצאנו את עצמנו בחושך.
שנינו שחררנו את האוויר מראותינו "זה היה חלק מהמופע?" שאל נתן.
הנדתי בראשי, אבל אז נזכרתי שאנחנו בחושך "אני לא יודעת" אמרתי "זה לא קרה עם הארנבת".
יכולתי כמעט לשמוע את גלגלי מוחו עובדים, הוא תמיד מרגיש שהוא חייב למצוא סיבה הגיונית לכל דבר שקורה.
"יכול להיות שזה היה פשוט חוויה פסיכודילית, תופעת לוואי של נסיעה בזמן"
"יכול להיות, אבל נראה לי שזה היה מפחיד את הארנבת"
"אלא אם כן זה שונה לכל אחד"
"אני ואתה ראינו אותו הדבר, להבות נכון?"
"כן, אבל יכול להיות שזה שונה לסוגי מוחות שונים, בני אדם חושבים שונה מארנבות".
שתקנו למשך כמה דקות.
"למה כל כך חשוך פה ?" שאל נתן לבסוף.
"אה פרופסור גילמן חישב שהזמן היחידי שבו המעבדה הייתה ריקה מאנשים היה לילה אחד שהוא הלך לישון"
"לא ידעתי שהפרופסור מסוגל לישון"
"יכול להיות שזה פשוט איך שהוא קורא לעבודה מהבית".
שמעתי אותו זז בחשיכה "אז כדאי שנצא לפני שמישהו יחזור ויגרום להיסטוריה להתמוטט אל תוך עצמה".
אני לא בטוחה אבל חשבתי ששמעתי צליל של מרירות בקולו.
ניסנו לפתוח את הדלת הראשית אבל היא הייתה נעולה "אז מה אנחנו עושים עכשיו?"
משהו היה נראה לי מוזר "פרופסור גילמן לא אמר שום דבר לגבי העובדה שהדלת תהיה נעולה"
"נראה לך שהוא ישאיר את המתוקה שלו ללא השגחה?"
"בוודאי שלא, אבל אנחנו בתוך שטח האוניברסיטה, יש מספיק אבטחה גם בלי זה"
"זה בטח לא היה מספיק לפרופסור, קדימה בואי נמצא דרך אחרת לצאת"
מצאנו חלון פתוח, ובמשך עשר דקות הסתכלתי על נתן מתאמץ לטפס ואז לקחתי כיסא ויצאתי, הוא הביט בי מתנשם "לא יכולת להגיד לי משהו מוקדם יותר?"
חייכתי "ואיפה הכיף בזה? חוץ מזה היית נראה כל כך חמוד כשהתאמצת"
הוא התרומם "לא משנה בואי נמצא מקום לישון ללילה".
שכרנו חדר אחד במוטל זעיר בפאתי מרכז העיר, נתן לקח שמיכה מהארון ונשכב על הספה, הוא נרדם עוד לפני שהראש שלו נגעה בכרית, גם אני הרגשתי את זה, מין לאות כזאת כאילו לא ישנתי שנה, אז נשכבתי על המיטה ונרדמתי.

בבוקר הראש שלנו קצת כאב, עזבנו את המוטל ושילמנו על לילה אחד, לאחר מכן נכנסתי לקיוסק לקנות קפה ועוד כל מיני דברים שנצטרך במשך היום, בזמן שהמוכר היה עסוק בחשבון העברתי את מבטי על גבי הכותרת של עיתון היום, צה"ל החליט לסגת, אבל אז קפאתי, ולא הכותרת היא שזעזעה אותי.

"שישה חודשים" אמרתי לנתן.
"חמש שבועות ושלושה ימים" הוא ענה לי.
"מה?"
"או מצטער, חשבתי שאנחנו זורקים זמנים בלי סיבה ידועה"
"לא, אידיוט תסתכל על זה" זרקתי לו את העיתון לידיים.
הוא בחן את הכותרת "באמת הגיע הזמן שצה"ל תיסוג"
"לא הכותרת, התאריך".
ראיתי אותו קופא וראיתי את הגלגלים בראשו נעים מנסים למצוא פיתרון הגיוני "זה יכול להיות כמה דברים, או שהקיוסק הזה מאוד לא מעודכן, ואנחנו בזמן הנכון, או שאנחנו מאוד רחוקים מנקודת הנחיתה המתוכננת" ענה לבסוף.
"כן, אבל השאלה היא למה"
"יכול להיות שהלהבות שפרצו פגמו בתכנות הזמן המקורי"
"או שפרופסור גילמן שלח אותנו בכוונה חצי שנה לאחור"
"ולמה נראה לך שהוא יעשה דבר טיפשי ולהסתכן ולשלוח אותנו כל כך הרבה זמן אחורה ולהסתכן שנשנה משהו שעלול בסופו של דבר באופן ישיר לגרום לכל היקום שלנו לקרוס אל תוך עצמו?"
"אני לא יודעת, ואנחנו גם לא יכולים לדעת כי אנחנו הרבה לפני שזה יקרה".
הייתה שתיקה למשך כמה דקות.
"אז מה עושים?" שאלתי
הוא הניד בראשו "הכסף שלנו לא יספיק לשישה חודשים ומכיוון שאנחנו בעצם אף אחד, אין לנו שום דרך להשיג עוד, וככל שיגמר לנו הכסף מהר יותר נסתכן בהרס קו הזמן הנכון, אז לדעתי אנחנו צריכים לפנות אל מישהו שיוכל להסביר לנו את העניין בצורה יותר ברורה"
"פרופסור גילמן?"
הוא נענע בראשו "לא פרופסור גילמן עדיין בגדר חשוד, אבל יש לי אדם אחר שיוכל לעזור, פרופסור מרמלשטיין"
"איפה הוא עכשיו?"
"הוא לרוב נמצא בוון ליר, אבל" הוא הריץ את עיניו על התאריך "הוא אמור להיות עכשיו בכנס תצפית"
"אז נחכה שהוא יחזור?"
"לא, אנחנו נלך לשם, יש עוד שבוע עד שהוא יחזור, חוץ מזה" הוא פתח את ארנקו והוציא משם כרטיס שהיה כתוב עליו

נתן קרויזר.
מדריך.
הוא חייך "משקאות חינם".

לקחנו אוטובוס כדי להגיע, הרגשתי סחוטה והראש שלי כאב.
"את יודעת" אמר נתן "קראתי הרבה ספרים על נסיעה בזמן ואף אחד מהם לא הזכיר את העובדה שחוטפים ג'ט לג רציני מהעניין"
"טוב בתיאוריה זה אמור לגרום לך להרגיש כמו ערוגת וורדים, אבל ההבדל בין תיאוריה למציאות זה שהתיאוריה יכולה לפעול רק מבחינה תיאורטית"
הוא קימט את מצחו ונאנח "איך את מצליחה לגרום לכל להישמע כזה מסובך? לא, באמת איך את עושה את זה יש לך יכולת על אנושית".
גירדתי את הסנטר שלי "הא, מעניין איך יקראו לדמות שלי, מסובכת? המסבכת?"
"לא, אני מאמין שפריטי יהיה מספיק טוב"
"אתה פשוט עצלן זה הכול"
הוא משך בכתפיו ועצם את עיניו, הפניתי את מבטי אל מחוץ לחלון ובחנתי את הנוף חולף על פניי.

התעוררתי כעבור חצי שעה כשראשי נחבטה כנגד חלון האוטובוס, היינו עדיין בדרך, אבל כבר יצאנו מהנוף הכפרי וחזרנו לאזור עירוני, נתן היה כבר ער והוא בהה במגב המושב שלפניו, מוצף מחשבות.
"היי" אמרתי ברכות "על מה אתה חושב?"
הוא הניד בראשו "את יודעת ציפיתי שנסיעה בזמן תהיה הרבה יותר צבעונית, מחוגים מסתובבים לאחור דפי לוח שנה תולים את עצמם חזרה, דברים כאלה"
"היי, אנחנו חוצים את אותו נהר פעמיים, אי אפשר לקבל הכול בחיים, אתה יודע"
"למה לא? חשבנו גם שנסיעה בזמן היא דבר בלתי אפשרית"
"תיקון, אתה חשבת שנסיעה בזמן בלתי אפשרית, אני האמנתי לפרופסור גילמן מההתחלה"
הוא הוציא לי לשון, גברים לא אמורים לעשות את זה, זה גורם להם להיראות לא בוגרים ומטופשים, רק כשבנות עושות את זה, זה חמוד.
הגענו לכנס תצפית אלפיים, זה לא היה בדיוק כמו שדמיינתי אבל די דומה, כמובן שמעתי על זה הרבה לכן זה התקבע בראש בתור משהו שונה.
נתן שם בידי את תג המדריך שלו "את יכולה להשיג לנו משקאות? הנסיעה הייתה די ארוכה, אני אלך לדבר עם פרופסור מרמלשטיין"
"מה אתה רוצה?"
"אם את מכירה אותי כמו שאני חושב שאת מכירה אותי את אמורה לדעת את זה לבד"
קימטתי את האף, הוא צחקק והלך.
הנדתי בראשי והלכתי לכיוון בר המשקאות, הזמנתי לעצמי קולה גדול ולנתן כוס של מיץ תפוזים, לא היה להם מבחר גדול של מיצים טבעיים.
נטלתי את שתי הכוסות וחיפשתי את נתן בקהל הוא עמד ודיבר עם בחור שלא הכרתי, הוא היה נראה נורא מוטרד, ניסתי לתאר לעצמי מה יכול היה להטריד אותו כל כך, יכול להיות שדברים התרחשו לא כמו שהוא זכר?
כשהבחור השני הלך ניגשתי אליו "אתה בסדר? אתה נראה נורא"
הוא הביט בי בעיניים פעורות "אה…"
הגשתי לו את כוס מיץ התפוזים "מיץ תפוזים, מצטערת לא היה להם מבחר גדול של מיצים טבעיים"
"אה… תודה?" הוא היה נראה נבוך מאד, כמו הרבה בחורים שדיברו איתי בפעם הראשונה "אתה יודע אתה מתנהג נורא מוזר…"
בפעם הראשונה…
הרגשתי את הצבע מתנקז מפניי, זה היה הנתן הלא נכון.
"אוי לא, אני נורא מצטערת" ניסיתי לברוח אבל הוא תפס את ידי "אנחנו מכירים?"
הנדתי בראשי "לא, אנחנו לא"
"איך קוראים לך?"
הבטתי בו היה לו מבט נואש של נזקקות הרגשתי את ליבי נמס "פריטי" אמרתי באותו הזמן בו הנתן הקודם נמצא עוד לא קראו לי כך.
הרגשתי את אחיזתו רופפת, השתחררתי וניסיתי למצוא את הנתן הנכון, הוא עמד ודיבר עם מישהו די זקן, פרופסור מרמלשטיין.
נתן הסתכל עליי "איפה המשקה שלי?" שאל.
משכתי בכתפיי "הבאתי לך אותו".
הוא עטה מבט תמה.
פרופסור מרמלשטיין פנה אליי "את בוודאי פריטי המדוברת נתן הסביר לי את הבעיה ה… מיוחדת שלכם"
הנהנתי "יש לנו כמה תיאוריות אבל בכולם יש בעיה"
"זה בגלל שאתם לא בטוחים בכל המשתנים הנכונים"
לא הבנתי.
נתן הביט מסביב "אולי כדאי שנדבר במקום שבו לא יהיה לנו חשש שנהרוס את הסדר הרגיל שבו נע הזמן הקבוע?"
מרמלשטיין הנהן "בואו יש לי משרד".
נכנסנו למשרדו של פרופסור מרמלשטיין, זה לא היה בדיוק משרד, זה היה ארעי, זה היה אמור להיות ארעי.
פרופסור מרמלשטיין התיישב על הכיסא היחידי בחדר, ואנחנו התיישבנו על קופסאות קרטון מלאים בספרים,
"או קיי" אמר הפרופסור "בואו נעבור שלב אחרי שלב, אין מצב שחלה טעות שגילמן הכניס את נקודות הציון הלא נכונות?"
נתן הניד בראשו "לא, פרופסור גילמן לא היה עושה כזה דבר בטעות, הוא בדק את נקודות הציון מיליון פעמים, אם זה קרה, זה קרה בגלל שהמכונה התקלקלה או שמישהו שינה את נקודות הציון בכוונה"
הרגשתי צורך עז לגונן על פרופסור גילמן "הוא לא היה עושה את זה בכוונה, הוא לא מרוויח מזה שום דבר"
נתן חייך חיוך חמוץ "אז זה משאיר את ניסים ואותך"
הנדתי בראשי "ואותך, כמובן"
הוא הנהן "ואותי, ניסים לא היה עושה את זה שלא על דעת הפרופסור, ואני ואת יודעים באותה מידה שאני ואת לא עשינו את זה, האופציות לא רבות".
פרופסור מרמלשטיין ישב במבט חושב אצבעותיו שלובות "נדון אחרי זה באתיקה של הנוסעים בזמן, עכשיו אנחנו צריכים לדאוג שלא תקרעו את מרקם הזמן – מרחב העדין, אם אני אצליח להבין את פעולת המכונה שיצרתם, אני מניח שאנחנו נצליח ליצור פעולת נגד כלשהי שתחזיר אתכם לזמן המקורי שלכם, מישהו מכם יודע פרטים לגבי פעולת המכונה?"
"אני יודעת" אמרתי "אבל לא את הכול, אבל אני מבינה את הרעיון הכללי"
נתן הנהן "אני יודע פחות אות יותר פרטים קטנים, אבל העיקר מבוסס על המכונה הראשונה שגילמן בנה, הזה שמסוגל להשהות זמן, את יודעת משהו לגבי זה"
צחקתי "הו, לגבי זה אני יודעת הכול, ערכתי את ההרצאות שלו מיליון פעמים בערך"
פרופסור מרמלשטיין הנהן "אני מקווה שזה יספיק, זה לא ניתוח מוח אבל עדיין זה יכול להיות מסוכן ביותר, מכיוון שאתם שתי הפריטים היחידים שפגומים מבחינה זמנית אנחנו לא נוכל לנסות את המכונה לפני זה, יהיה לנו ניסיון אחד בלבד, אז כדאי שנתחיל לעבוד".

התחבאנו בדירתו השכורה של הפרופסור, ניזונים מהאוכל של הכנס, כל הזמן עבדנו עם הפרופסור, מסרטטים תוכניות, מנסים לדלות כל פרט חיוני מהזיכרון שלנו, לפרופסור לא היה הרבה זמן לעבוד הוא היה כפוף למערכת השעות של הכנס, אבל הוא מינה שני עוזרים שיעבדו במקומו בזמן שהוא לא נמצא.
השבוע עבר כולו עם תקלה אחת בלבד, כשאחד מהחברים של נתן, אורן, נכנס לדירה במטרה לחפש את הפרופסור.
הוא הביט בנתן בחשד "היי לא היית לפני רגע ב…"
נתן קטע אותו והניח יד על כתפו "אתה יודע רציתי לדבר איתך על משהו, אם אתה רוצה ללמוד משפטים אל תיתן לאף אחד לעצור בעדך"
הארשת על פניו של אורן התחלפה לבלבול "איך אתה יודע…"
"ציפור קטנה לחשה לי, תראה אתה החבר הכי טוב שלי, ואני רוצה רק את הטוב ביותר בשבילך, ואל תיתן לי או לאף אחד אחר לעצור בעדך"
הוא ליווה את אורן, שנכנס לתוך עצמו במחשבה, אל הדלת ונפרד ממנו לאחר מכן סגר את הדלת, נשען עליו ונאנח בהקלה.
"פיו, אני יכול לחשוב על לפחות חמישים דרכים שזה לא היה נגמר בצורה משביעת רצון"
"וזה הסתדר נראה לך?"
"אני מקווה, עכשיו שאני חושב על זה באמת זכור לי שהוא אמר שדיברתי איתו על לימוד משפטים, אני מניח שזה הסתדר"
ליטפתי את סנטרי "מעניין אותי לדעת עוד כמה דברים מוזרים שקרו לנו בחצי שנה האחרונה קרו בגלל הליקוי בזמן"
"איך אנחנו יכולים לדעת מה היה סתם מוזר, או מוזר בעל הסבר של נסיעה בזמן?"
"אני מניחה שנגלה, לא?"
הוא הנהן "אני רק מקווה שכמה שפחות שזה יקרה לנו, אין לנו זמן מיותר לבזבז על שיבוש החיים שלנו בעבר".
כשנגמר השבוע חזרנו עם פרופסור מרמלשטיין לוון ליר שם כבר היה לו יותר זמן פנוי, הוא גיבש צוות שלם שיעבדו על הפרויקט שקראנו לו בשם 'שיקום זמן' רק אז התחלנו להעריך כמה ניסים היה חשוב, הוא בנה לבד את מה שצוות של יותר מתריסר שברו את הראש בניסיון לעשות.
את המכונה המקורית של פרופסור גילמן הצלחנו ליצור בקלות, הוא הפיץ ללא חרטה את כל התוכניות של המכונה, הבעיה שלנו הייתה איך להתקדם משם כיוון שבאופן טכני פרופסור גילמן עוד לא המשיך משם.
פרופסור מרמלשטיין ניגש אלינו "הזכרתם פריצת דרך גדולה שהייתה לפרופסור גילמן"
נתן הנהן "כן הוא גילה שעל מנת ליצור מספיק כוח לנסיעה בזמן הוא צריך ליצור ליקוי, אבל אנחנו לא יודעים איך הוא עשה את זה, ייקח לו עוד כמה שבועות עד שהוא יגלה את זה"
הוא הניד בראשו לביטול "לא אני מעוניין לדעת מה בדיוק הביא לו את הרעיון שגרם לפריצת הדרך"
"הוא שאל אותי מה צריך כדי להימנע מבעיות כמו כפילים, ופרדוקסים זמנים" אמר נתן "ואמרתי לו שהוא יזדקק לחוט דו מימדי בשביל זה"
"מה זה חוט דו מימדי?" שאל הפרופסור
נתן הניד בראשו "זה סוג של עוגן, משהו שאמור לשמור עליי קיים בשני מימדים"
"הוא אמר משהו לגבי מה זה?"
נתן הניד בראשו.
פרופסור מרמלשטיין הנהן "אני כנראה יאלץ להקדיש לזה מעט מחשבה".

המעבדה בה עבדנו המה אנשים, כולם שרטטו תרשימים והתווכחו, כל אחד הבין בצורה שונה את פעולת מכונת הזמן ונתנו הוראות סותרות לטכנאים המבולבלים, פרופסור מרמלשטיין לבש כובע עבודה צהוב וקשיח והקשיב לתיאוריה מפי אחד העוזרים שלו.
"לא" אמר פרופסור מרמלשטיין "אנחנו לא ניקח סיכונים בצורה כזאת עדיין, אנחנו קודם צריכים לחקות את המכונה לפני שאנחנו ננסה לשפר אותו, אנחנו לא רוצים לגרום לניסוי קינדל שוב פעם, נכון?"
הוא פנה אלינו "נראה לי שגילתי מה זה חוט דו מימדי, עוגן שמתקיים בשני מימדים בו זמנית אתם זקוקים למשהו שנמצא פה גם בזמן האמיתי וגם בזמן שלכם נגיד למשל הנעליים שלכם תחליפו את אלה שאתם לובשים באותו זוג בדיוק שנמצא כאן ועכשיו ותהיו מצוידים בעוגן"
"כלומר אנחנו צריכים לפרוץ לבית שלנו ולהחליף את הנעליים שלנו באלה ששייכים לעצמנו בעבר?" שאלתי.
פרופסור מרמלשטיין הנהן "למרות שלא הייתי קורא לזה פריצה, באופן טכני הבית הוא אכן שלכם"
"אבל אנחנו לא נסתכן בזה שנפגוש את עצמנו בעבר?" שאל נתן
"לא אם אתם יודעים בדיוק איפה אתם נמצאים עכשיו"
הסתכלתי על לוח השנה "אני אמורה להיות בזמן הזה בסבב ההרצאות של פרופסור גילמן בצפון, הנעליים שלי יהיו כנראה שם, למרות שכנראה יש לי בבית עוד זוגות".
פרופסור מרמלשטיין הניד בראשו "לא, אנחנו צריכים את אותו הזוג בדיוק, עדיף שנתן ייסע לצפון ואילו את תחליפי את שלו כאן, בדרך זו נימנע מפגישה מקרית מביכה של שני כפילים"
הנהנו, אבל פרופסור מרמלשטיין המשיך "העוגן לא ישלח אתכם מייד חזרה לזמן שלכם, הוא צריך לתפוס תאוצה ואנחנו לא יודעים מה תופעות הלוואי שלו אז תהיו מוכנים לכול".

נתן נסע לצפון והצליח להשיג לי את הנעליים, היה לי מוזר שאז לא שמתי לב שהנעליים שלי פתאום הזדקנו בחצי שנה, אבל אני די בטוחה שראיתי את נתן אז.
נתן הביא לי את המפתח של הבית שלו וקבענו להיפגש לאחר מכן, הבית שלו היה ריק לקחתי את זוג הנעליים שלו ורק אז גילתי שלא הבאתי איתי את הזוג השני.
שקלתי לרגע מה לעשות והחלטתי שהזוג הזה כבר ביד שלי, ההזדמנות לא תחזור על עצמה שוב, נתן יצטרך לדאוג לגבי החזרתם.
בכניסה לוון ליר ראיתי את נתן, הוא ישב ונראה מאוד מבולבל, ניגשתי אליו מאחוריו ונישקתי אותו על עורפו.
"היי, התגעגעת אליי?"
הפנים שלו הוארו בחיוך ילדותי מופתע מעט "עם כל רגע שעבר"
"אתה לא תאמין, הצלחתי להשיג את החוט הדו מימדי שלך, עכשיו אין לנו בעיה ליצור ליקוי הפוך".
הוא מצמץ "על מה לעזאזל את מדברת?"
אוי לא.
הנתן הלא נכון.
אני צריכה להפסיק לעשות את זה.
הנדתי בראשי ומיהרתי להעלם בקהל, בפנים פגשתי את פרופסור מרמלשטיין "פגשתי את הנתן הלא נכון" אמר.
"גם אני, הוא הזכיר משהו לגבי זה שהוא ביקר פה בעבר?"
הוא הניד בראשו "נראה לי שהוא מנסה בכוונה לגרום למשהו שישנה מקו הזמן המקובל, שיוכיח שלא הכול נקבע מראש"
"אבל כבר הוכחנו שכן, לא?"
פרופסור מרמלשטיין הניד בראשו "לא, וזה החלק שנתן מעולם לא הצליח להבין, כל הבחירות שלו נעשו על דעתו בלבד, זה שהזמן בעולם שונה לא משנה את קו הזמן שאתם נעים בו, כל הבחירות שכביכול לא
הייתה לו יד בבחירתם נעשו על דעת עצמו בלבד בעתיד".

נתן החזיר את נעליו לדירתו וכעת עמדנו במעבדה של פרופסור מרמלשטיין בנעליים שהיו צעירות בחצי שנה.
"אז מתי הליקוי יחל?" שאל נתן.
"זה יקרה בתהליכים, כמו ליקוי שמש רגיל, השינויים יחלו בהדרגה ואז עם הזמן הם יתפסו תאוצה, זה לא יהיה הרבה זמן רק תדאגו לא להיפרד מהנעליים שלכם"
"שינויים?" שאלתי
"לא משהו רציני" אמר פרופסור מרמלשטיין בביטול "איזה תופעת לוואי זמנית שקשורה בעובדה שאתם מעקמים את מרבד הזמן חלל, יתכנו השפעות חיצוניות אני לא שולל את זה, אבל זה זמני, אני בטוח בזה במאת האחוזים"
חייכתי אל נתן "אז אנחנו חוזרים הא?"
הוא גיחך "ביג דיל, היינו מגיעים לשם עוד כמה חודשים בכל מקרה".
הוצאתי לו לשון.
פרופסור מרמלשטיין הוליך אותנו לאורך המעבדה.
"אבל ישנו בעיה אחת לא פתורה" אמר
"והיא?" נתן שאל
"הפיצוץ שראיתם כשנסעתם בזמן"
"איך אנחנו יכולים לגלות את זה, עם עדיין פרופסור גילמן לא גילה את מכונת הזמן?" שאלתי אני
"לא מדויק" אמר פרופסור מרמלשטיין "אבל יש לי מישהו פה שיכול להסביר את זה יותר טוב ממני, תכירו את גרגורי הרשקופ".
גרגורי הרשקופ היה בסביבות החמישים לחייו היו לו הרבה שערות לבנות פזורות בשערו השחור, והפנים שלו היו מלאים בקמטי צחוק.
"אז אתם האל"זים המדוברים הא?"
"מה זה אל"ז?" שאלתי
"זה מושג לקוח מתוך אשתו של הנוסע בזמן, פירושו אנשים לקויי זמן" אמר נתן "אז מה הבעיה שגילתם?"
גרגורי הניד בראשו "טוב כשניסינו ליישם את המכונה המדוברת נתקלנו בלא מעט קשיים, התרוצצו הרבה תיאוריות לגבי אופן הפעלתה, אבל הם הופרכו כולם אחד אחרי השני, היו לנו כמה דעות שלא רצינו לגעת בהם בהתחלה מכיוון שהם היו לא מציאותיות, אבל ככל שהזמן עבר נגענו בהם שוב ושוב, בעוד כל התיאוריות צונחות מסביב, עד שהחלטנו לנסות אחד מהם, אבל לרוע מזלנו הוא עבד"
"למה לרוע המזל, זה לא משהו טוב?"
"כן ולא, תראה כל העניין של הנסיעה בזמן למרות שזהו צעד ענקי לאנושות, הוא – ואני לוקח את הסיכון שאשמע קלישאתי בעניין, – עדיין בחיתוליו הוא מוגבל מאד, ניסינו לנחש איך פרופסור גילמן שינע את המכונה, הדבר הזה צורך כמויות אדירות של כוח, באיזה כוח הוא השתמש בשביל זה?, לא בחשמל, כמות כזאת של חשמל היה מושך תשומת לב, הכוח שזה צורך שווה לכמה פגיעות ברק, ינוח על משכבו בשלום דוקטור בראון".
"אז במה הוא השתמש כדי להשיג את הכוח?" שאלתי
"כאן התחלנו להעלות תיאוריות, אבל האמת היא שהוא השתמש בכוח הינע עשוי מהחומר שממנו מורכב הזמן חלל, סוג של אנטי חומר כזה, לא משהו שהיית משחק איתו בדעה צלולה, זה חומר מסוכן מאד, להעביר דברים קטנים כמו שפן לתקופה של יום אחד אחורה, אין כמעט השפעה, אבל להעביר שני אנשים בוגרים שישה חודשים, העומס שדבר כזה יכול ליצור פיצוץ שווה בגודלו לפצצת אטום קטנה"
"ניסים בחיים לא היה בונה את זה אם זה היה מסוכן" אמרתי בביטחון.
נתן הניד בראשו "אבל ניסים לא יודע שזה מסוכן, פרופסור גילמן נותן לו הוראות והוא ממלא אותם, הוא מבין במכאניקה, לא קוואנטום"
"אבל אנחנו נעצור את זה נכון?"
פרופסור מרמלשטיין הרצין "אנחנו נעשה כל שביכולתנו…"
"זאת אומרת שלא תעשו כלום" אמרתי בחדות.
"תראי" אמר גרגורי "מה שקרה, הוא אמנם העתיד שלנו, אבל הוא העבר שלכם, ואי אפשר לשנות את העבר, לא משנה כמה נרצה"
לא עניתי, אבל זעמתי, והרגשתי דמעות מופיעות בעיני.
"אבל זה לא יהיה מסוכן בשבילנו לחזור?" שאל נתן, אני לא יודעת למה אבל הוא היה נראה לפתע פתאום בוגר ורציני.
גרגורי הניד בראשו "לא, בשונה מאטום, הפיצוץ יהיה כלפי פנים ולא כלפי חוץ, ואם תהיו כמה שיותר רחוקים מהאוניברסיטה, יש סיכוי גדול שתנצלו, אם כי אני לא מניח שיהיה אוניברסיטה כשתחזרו"
"וכל האנשים באוניברסיטה?" שאלתי בכעס.
"אנחנו נעשה כל שביכולתנו למנוע מכמה שיותר אנשים להיות באותו הערב שתיסעו בזמן, אבל אני חושש שכבר מאוחר מידי בשביל ניסים ופרופסור גילמן"
התחלתי לבכות, אני לא יודעת למה, הרגשתי לפתע מבולבלת וחוסר רצון לעשות שום דבר חוץ מלשכב ולבכות.
נתן הסתכל עליי במבט מוזר "אה, פריטי בלי להעליב אבל את מתנהגת כמו ילדה קטנה"
פרופסור מרמלשטיין וגרגורי החליפו בניהם מבטים רבי משמעות.
"אולי אני באמת ילדה קטנה" אמרתי בהתרסה "אני מניחה שזה ילדותי לבכות על שתי אנשים שהכרת ועומדים למות בתאונה מוזרה" האמת היא שהפתעתי מעט את עצמי, לא חשתי כך מאז שעברתי את גיל ההתבגרות.
נתן כרך את ידיו סביב כתפיי והוליך אותי משם, מוזר, איך לא שמתי לב בעבר שהוא כזה גבוה? הוא היה כמעט גדול ממני בראש.
התיישבנו בקפיטריה של אוניברסיטת וון ליר והזמנו שתי כוסות קולה.
"את יודעת" נתן אמר "מעולם לא הייתי משוגע גדול על משקאות טבעיים, זה היה פשוט צרוף מקרים גדול ומוזר"
"למה אתה מספר לי את זה?"
"בגלל שאני לא רוצה שיהיו בינינו סודות, אנחנו כבר לא זוג ילדים את יודעת"
צחקתי "אנחנו גם לא מבוגרים עדיין"
נתן קימט את מצחו "את יודעת את נראית צעירה"
"תודה על המחמאה, אבל אתה לא חושב שעדיין מוקדם מידי להוריד לי שנים?"
הוא הניד בראשו "לא, אני לא מתכוון לזה כך, את נראית באמת צעירה, בסביבות גיל חמש עשרה או משהו כזה".
הוצאתי מראה ובחנתי את עצמי, באמת נראיתי יותר צעירה, היו לי נמשים והשער שלי היה נראה הרבה יותר מדובלל "איך…"
"הליקוי" אמר נתן "פרופסור מרמלשטיין אמר שיהיו השפעות חיצוניות"
"אבל אתה לא נראה צעיר יותר" נתן לקח את המראה ובחן את עצמו.
"אני נראה מבוגר יותר, אני נע בכיוון השני של המשוואה, זה כמו הסיפור המופלא של בנג'מין באוטן רק הפוך, ובהילוך מהיר"
"אני רק מקווה שאני לא אצטרך לחזור לחיתולים לפני שזה יגמר"
"גם אני" אמר "מעניין כמה זמן ייקח עד שהליקוי יתמלא"
"מרמלשטיין אמר שעם הזמן זה יתפוס תאוצה" אמרתי בהיסח "תגיד זה יהיה מוזר עם אני ינשק אותך עכשיו?"
"בשבילנו לא, אבל זה עלול בהחלט להיחשב כפדופיליה בעיני אנשים אחרים"
הבגדים החלו להיות גדולים עליי, ותהיתי אם להתבגר מהר זה עדיף, בסוף החלטתי שלחזור לילדות יהיה חוויה שלא תקרה לי שוב בעתיד.

ישבנו אני ונתן בחצר האוניברסיטה והבטנו בשקיעה הכתומה של שמש אחר הצהריים המאוחר, בשלב הזה כבר הייתי בסביבות גיל אחד עשרה, כל סימני הבגרות שלי נעלמו, ונתן כבר היה נראה בגיל של אבא שלי.
"מה נראה לך שנמצא שנחזור?" שאלתי "עולם חרב? הניסוי המסוכן של פרופסור גילמן גרם לתגובת שרשרת שהשמיד כל זכר למודרניזציה? ואנחנו ניאלץ להיות האדם וחווה של עולם חדש?"
נתן משך בכתפיו "ייתכן, אבל לא סביר, אני מניח שנשמע על הפיצוץ בחדשות, ימצאו לזה הסבר הגיוני, פיגוע, התפוצצות בלוני גז או משהו כזה, מה שבאמת אני תוהה, זה מה פרופסור מרמלשטיין יעשה עם סוד הנסיעה בזמן"
"אולי הוא יצליח לשכלל אותו ויגרום לו לעבוד בצורה בטוחה, אתה תרצה לנסות אותו אז?"
"אני מניח שהתשובה שאני אמור לתת לך זה שהיו לי מספיק נסיעות בזמן לכל החיים, אבל מה אני יודע? אולי ניסע לעתיד, נמצא הרפתקה יותר גדולה ומרעישה, איך זה נשמע לך?".
השמש כמעט שקעה ואני כבר הייתי ילדה קטנה ישובה ליד גבר מבוגר "כל עוד אתה איתי אני מניחה שזה יהיה בסדר".
חיבקתי אותו מאד חזק ולחשתי לו אל תוך האוזן "אני אוהבת אותך נתן".

'סוווווויץ'