שיניים וציפורניים-פרק 2

השעון הביולוגי שלי העיר אותי בחמש. עיניי עפעפו ונפתחו, והתמתחתי בצורה חתולית למדי (מן הסתם). הסתכלתי על ארנו. השמיכה כיסתה אותו עד לחציו, וחשפה חזה שרירי להפתיע. שערו הנחושתי נח כמניפה על המיטה. הוא היה שקט מאוד, אפילו יחסית לאדם ישן, מה שהיה מובן בשביל חצי חתולים. חטפתי מגבת והלכתי אל חדר הרחצה. תמיד אהבתי את התחושה של שערי ספוג המים נח כבד על גבי, ועל המים החמים שזלגו ממני. התנגבתי במגבת הכחולה שלי והידקתי אותה בקשר. יצאתי מהמקלחת והסתכלתי בשעון. חמש חמישים וארבע. באמת התקלחתי הרבה זמן. ואז מבטי נדד אל ארנו. הוא ישב על מיטתו והסתכל בי בשעשוע. "חתיכת שיחת השכמה," הוא ציין. חייכתי. "כן." חטפתי בגדים וחזרתי לחדר הרחצה. לבשתי הלבשה תחתונה לבנה וחולצה ירוקה כהה עם שרוולים ארוכים ומחשוף ווי וג'ינס כהים שהחמיאו לי. הברשתי את שערי ואז התאפרתי בקלילות. אייליינר שחור חלש, מסקרה שקופה ושפתון וורוד אדום חלש. יצאתי מהחדר ונוכחתי שארנו בהה בי בעיניים פעורות לרווחה. "מה?" שאלתי. בחנתי את עצמי. כתם על החולצה? חוט פרום במכנסיים. או שאולי האיפור מרוח? "מה לא בסדר?" חזרתי בעצבנות. "כלום, זה העניין. התעוררת לפני שעה ועכשיו את כבר מוכנה ומתוקתקת כמו דוגמנית צמרת." הסמקתי. "יש לך רק שעה, ויש לנו הליכה של עשר דקות. ולא, אנחנו לא משתנים בשביל ללכת. חוקי המחנה. לך תבין." הוא משך בכתפיו חטף מגבת. בזמן שהוא התקלח גרבתי גרביים ונעלתי נעלי ספורט כחולות-לבנות. חיטטתי בארון שלי ומצאתי ז'קט עור שחור. ארנו יצא מהמקלחת. פלג גופו העליון הבריק, ושיער הברונזה שלו טפטף מים. הרגשתי את עיניי מתרחבות והסטתי מבט במבוכה. הוא התלבש במקלחת ויצא לבוש חולצה שחורה, סווט-שירט כחול, מכנסי ג'ינס בהירות ונעלי ספורט לבנות. שנינו העפנו מבט בשעון כמעט באותו הזמן. שש ארבעים ושבע. יצאנו מהבקתה והלכנו בשתיקה. לקראת סוף ההליכה ג'יין הצטרפה אלינו. ג'יין הייתה פנתרה, ותמיד חיבבתי אותה. היא הייתה נמוכה ושרירית, עם שיער חום קצר וקוצני. פניה היו חיוורים ועצמות הלחיים הגבוהות שלה הבליטו את עיניי האגוז הגדולות שלה. "היי לרה, היי ארנו. בוקר טוב." חייכתי אליה. "בוקר טוב." הגענו אל אולגה שכבר עמדה עם השאר ונופפה לנו להצטרף. "אוקיי, אז היום אנחנו עובדים בזוגות מאותו הסוג שלנו. תעברו תחנות. אני רוצה שעד סוף האימון כולכם תעברו בכל התחנות. תתחילו בחימום בצורה האנושית. צאו!" כל הבוגרים (מגיל שש עשרה עד עשרים) התחילו הקפות סביב המלבן המגולח שסידרו במחנה. ארנו וג'יין רצו לידי, אבל אני התרכזתי רק בריצה. בנשימות. בשרירים שפעלו בתיאום. בקצב האחיד. אני הייתי בת שמונה עשרה, עם ניסיון של שתים עשרה שנים בפעילות הזאת. ארנו נראה אדיש בדיוק כמוני, ולא נראה כאילו הוא מתאמץ במיוחד. סיימנו עשר הקפות, ואז שאלתי את ארנו :"אז לאיזו תחנה אתה רוצה ללכת ראשונה?" הוא חייך. "אולי שחייה?" גם אני חייכתי. טיגריסים אהבו לשחות. הלכתי למלתחות של הבנות ופשטתי במהרה את בגדיי, ואז השתניתי. ראייתי התחדדה, וחוש הריח שלי התגבר מאוד. פסעתי בנינוחות החוצה וראיתי את ארנו. אפילו גוף הטיגריס שלו היה שרירי. אני ידעתי שנראיתי טוב בצורה הזאת. מבעיתה. קטלנית. יפהפייה. ואז קול מוחי אמר לי -לרה! בואי נדבר כשהאימון יסתיים.- אנדריה. למזלי אפשר היה לשמוע מסר מוחי רק מי שזה נשלח אליו. -נראה.- שידרתי לו.