שחור לבן- תחילת הסוף, הקוביות

הקוביות לא היו מושלמות בהתחלה של הכל.
נשמע מופרך בהתחשב בכך שהן יודעות מה יקרה ואף יכולות להשפיע על אירועים מסוימים, לגרום לכך שיתרחשו או להעלימן מציר הזמן, אך זו האמת.
המאסטר הראשון שלהן לא רצה אותן מושלמות, למעשה, הוא זה שפגם אותן. הוא טען שאם הן יישארו כמו שהן, הכל יושמד.
להתראות ליופי, פריחה, התחדשות. הכל ייעלם.
"ברגע שהכל מושלם אין עוד לאן לעלות, רק לרדת" זו תמיד היתה דעתו.
במהלך השנים הרבות שלו הקוביות מצאו בעצמן יכולת לסלוח לו. "מצאו בליבן" לא בדיוק התיישב טוב- פשוט כי הוא אינו חושב שיש להן לב, אך הוא יודע שהן סלחו לו, כי הן אמרו זאת.
זה היה היום המפחיד ביותר בחייו, הפעם הראשונה שהן דיברו.
"דיברו" גם לא בדיוק מתאר את החוויה, יותר כמו תחושה משונה של קולות בתוך מוחו. גבר או אישה- הוא אף פעם לא טרח לעצור ולחשוב על כך, וכשניסה להיזכר בצליל קולן- לא היה שם דבר, רק תחושה עמומה של משהו מוכר שהוא אינו מצליח להניח עליו את ידו.
לקראת שנותיו האחרונות הוא לקח לעצמו שוליה, מישהו ממשפחה לא מוכרת ובעל כישורים בינוניים בנגינה בכינור. זה מה שתמיד אמר לעצמו שיעשה, שיטפח מישהו עם עבר כמו שלו. מישהו שיוכל ללמוד את כל סודותיו ועם הזמן -בתקווה שהוא יהיה האדם הנכון- גם יירש את הקוביות. הן לא חייבות לדבר איתו כמובן, הן פונות רק למי שהן רוצות, אך הוא לא מסוגל לשאת את המחשבה שהן ייזרקו לאיזו מגירה חשוכה לאחר מותו או גרוע מכך- יושלכו לאשפה ולעולם לא יימצאו שוב.
התלמיד שלו היה צנוע. תמיד הגיע בזמן, תמיד שקט, תמיד עשה את מה שביקשו ממנו. בשלב מסוים המאסטר התחיל לחשוש שלא יהיו לו חיי חברה, שרק הוא והכינור יישארו, אך הכל נשכח ממנו ביום שבו התלמיד שלו הבחין בקוביות. כמובן שלא היתה בכך נחמה רבה כמו שציפה, שכן איזה מין מורה הוא אם ישבח אותו על כך שהוא מתעניין בחפצים דוממים במקום באנשים שסביבו? אך המבט הנוגה שהיה בעיניו בזמן שהביט בהן ונקישותיהן הזכירו למאסטר את עצמו, את עברו, את הפעם הראשונה שהוא שמע אותן מדברות.
הרגע שבו הן נהיו כל עולמו.

שלוש שנים מאוחר יותר, כשהמאסטר כבר נהיה תשוש ועייף מגילו, מכל המראות שראה והשיעורים שלימד והמילים שתיארו כל שלב בהיסטוריה שלו, הוא פנה אל הקוביות וביקש מהן בקשה אחרונה- לסיים את חייו. הוא עשה את כל מה שהיה צריך וחי אף יותר מהמצופה.
"זה הזמן," אמר, כמעט בתחינה. "הכנר יוכל להמשיך את דרכי, שכן אתן כבר מכירות אותו שנים רבות וצפיתן בכל צעד שעשה. תמיד ידעתי שאני רק כלי למען מטרה שלא נועדה להתגשם על ידי, וזה בסדר. אני איני נוטר טינה על כך." הקוביות שמעו את דבריו אך אמרו שהן צריכות לשקול את תשובתן לעומק.

עוד באותו הלילה, המאסטר עצם את עיניו בפעם האחרונה.

למחרת בבוקר, כשנודע על כך לכנר, זו היתה הפעם האחרונה שבכה, והקוביות ידעו שיעברו שנים עד שעיניו ירגישו את רטיבות הדמעות שוב, אך זהו לא היה תפקידן להתערב בעניינים שכאלו.
אדם אלמוני הניח את הכינור של המאסטר ביחד עם הקוביות תלויות על חוט כמו מחזיק מפתחות בפתח דלתו של הכנר. לא היה שום פתק מצורף, שום הסבר, אך ברגע שהכנר הרים את נרתיק הכינור המרופט מין הרצפה ואצבעותיו התחככו קלות בקוביות, הוא ידע מה עליו לעשות.
עוד באותו הלילה שתי דמויות הופיעו בחלומו- גבר אשר אינו יכול לדבר ואישה בעלת חזון המתרחקת מאחוזה בוערת. משהו בו ידע שהשניים האלה עוד ייפגשו, אך הדרך שיעברו עד שזה יקרה תהיה ארוכה, ואולי אפילו שנים יחלפו עד שזה יתגשם.

"תמיד תשאיר את ראשך פתוח לקבל דברים חדשים," המאסטר תמיד היה מזכיר לו. "שכן כל הדברים שבאמת חשובים הם תמיד אלו שאנו מתעלמים מהם, ובחיים, כמו בנגינה, אין דרך חזרה. ברגע שמשהו אבד, לא תוכל להשיב אותו, אם התבלבלת בתווים, לא תוכל לעצור באמצע ההופעה ולהתחיל מחדש. אם החיים יבקשו ממך לאלתר משהו- תאלתר. תשתמש במה שאפשר כדי להתקדם הלאה, אך אל תביט לאחור ותנסה לאחוז בדברים שאבדו ברוח."
והכנר, מהיותו תלמיד צנוע שתמיד עשה כמבוקש, הלך בדרכו של מורהו, והמשיך ללכת עד שיום אחד הקוביות אמרו לו לעצור.
עד שאלה שאבדו שבו.
האביר והגבירה.