שחור לבן- "הילדה ששכחת"

אף אדם לא מושלם, ידע הכנר. זו היתה המחשבה הקבועה שלו בכל פעם שניגן.
מדוע, הוא לא ידע לומר.

הכנר הניף את הקשת באוויר, לאט ובעדינות. ספק אם אדם אשר היה מסתכל עליו מהצד היה מבין שאלו הן תנועות אימון על כינור דימיוני ולא סתם הנפות ידיים של משוגע. לעיתים הוא היה מהיר וחד, ובפתאומיות היה עובר להנפות עדינות ורכות, כאילו שהוא מלטף את האוויר, מרגיש את תו ותו שיוצא מהכינור ומלווה אותו אל מעבר.
אנשים שהכירו אותו- אם כי היו רק מעט מאוד כאלה- ידעו שהוא אכן מסוגל לשמוע את דבריהם של התווים.
נשימותיו היו מדודות, כמי שיודע שלפניו עוד מחזה ארוך והוא צריך כל נשימה ונשימה.
מזווית עינו הוא קלט רעד קל של ווילון המתנפנף ברוח. תחילה הוא לא ייחס לכך חשיבות, אך עכשיו הדבר הטריד אותו.
'היי, מישהו פה?'
קול, קול חלש ועדין כל כך שנדמה היה שהגיע עמוק מתוך מוחו חתך את הריכוז שהיה שרוי בו. הוא ניער את ראשו כמנסה להתנער מתחושה טורדנית וניסה לשוב לנגן, אך אותו קול חזר והפריע לו.
"אין כאן איש," אמר בכעס, דבר אשר לא היה אופייני לו. "וגם את לא." משב אוויר קר נכנס לפתע אל החדר החם, מעביר צמרמורת בגבו של הכנר.
"החושך היה לך לאור, והאור לחושך, אז לשם תשובי ושם יהיה סופך." אמר בנימה מסתורית.
הוא הבין לפתע שקול היה כקול ילדה,
אך האם הוא זיהה אותו, ולכן פנה אליה בלשון נקבה, או שמא הדבר נעשה בלא מודע?
"אינך יודע דבר ואינך מבין, ולא משנה כמה תלמד, אתה לעולם לא תחכים." צחקוק קל, ועוד אחד. רוחה ריחפה סביבו, כמתגרה בו לעשות משהו פזיז, והוא בתגובה אחז בקשת בחוזקה. אין טעם לענות לדרישותיה, חשב. היא רק מנסה לעורר בו את כאב העבר.
"ומי יוכל לשמוע אותו, אם לא ליבו שלו? ומי יידע איך לאהוב אותו, אם לא הוא עצמו?" היא ידעה הכל על הכנר, מראשית ילדותו ועד לרגעים הכי עמוקים שלו, הכי פוצעים ונשכחים.
כאלה שהיו כל כך סודיים, עד שהכנר עצמו שכח אותם.
"אינני צריך איש, וגם לא שום אהבה, הרי שנגינה היא מה שיש לי, והיא יותר ממספיקה. היא עוטפת את כולי ומעניקה לי כל תקווה, שיום אחד היא תגיע, שיום אחד היא…" הוא השתהה. היא? והרי מי זאת היא? למי הוא מצפה, ואיך בכלל זה הגיוני שהוא מצפה למישהי שהוא איננו יודע מי היא, או שהוא בכלל מצפה לה?
יציבותו התערערה.
"הכנר, הכנר, את חייו הקודמים עזב, החליף בבדיה כה מושלמת; את נשמתו מכר לאלתר, עד שאינו יודע שאינה קיימת; מה אומר ומה אעשה, כדי לעזור לאדם כה עזוב, איך אוכל לשנות את הכל, ולהשיב את מה שאבוד…" דבריה של הילדה שיחקו עם מוחו, הטריפו אותו, עד שהכנר הרגיש את רגליו קורסות תחתיו ואת ידיו נאחזות במשענת הכיסא, שמא ייפול אל הרצפה.
שאלה אחת, אחת קטנה שגררה אחריה שלל שאלות נוספות, עלתה ראשונה לתודעתו.
מאיפה הוא מכיר אותה? בתחילת שיחתם הוא דיבר אליה בכעס, אך מדוע? מה עשתה לו הילדה הקטנה שגרם לו לשנוא אותה כך?
"שאלתך התקבלה, והתשובה היא פשוטה- אני היא זאת ששכחת."
"אינני שוכח איש," אמר בפקפוק. קולו בגד בו. דבריו היו אמת. הוא אינו שוכח דבר, הוא הכנר! הוא מנציח את כל זיכרונותיו במוזיקה…
עיניו התערפלו.
"אכן." אמרה בקול ניטרלי.
*
כיסא לבן נח לו בקצה האולם, עוד בתקופה שהוא היה מופיע. ילדה קטנה ישבה עליו, עם צמות קטנות ושמלה אדומה וכובע, כובע קש. היא הביטה בו בעיניה הגדולות, צופה בשקיקה בכל תנועה שעשה ובכל הבעת פנים. בסוף המופע היא נעמדה על רגליה עם שאר הקהל ומחתה כפיים בהתלהבות, צמותיה עולות ויורדות כשקפצה.
לאחר שכולם התפזרו הוא ניגש אליה, הסיט כמה שערות בודדות ממצחה ושאל, "נו, מה את אומרת?" קולו היה מלא תקווה, כאילו חשש לאכזב אותה.
"היה נפלא!" אמרה ובזאת הריגעה את חששותיו. "אתה חושב שיום אחד תלמד אותי גם לעשות את כל זה?" הכנר מעולם לא חשב שעיניה יכולות לזהור באור שכזה.
"אולי, אין לדעת. אך עד אז-" אמר וצבט קלות את אפה. "אני צריך שתישארי כאן לכמה דקות. יש לי שיחה עם כמה אנשים חשובים, ואת יודעת מה הם חושבים על ילדות קטנות…" הוא הביט בה במבט מלא חשיבות, כזה שאומר שאין טעם לנסות להתווכח.
"כן כן," היא החלה לדקלם את מה שכבר ידעה מלפני. "זה שאני ביתו של הכנר לא אומר שאני נושאת בקסם, וילדות קטנות לא צריכות להיות מעורבות."
הוא חיבק אותה חזק עד שהיא יכלה לשמוע את פעימות ליבו.
"אני אחזור, אני מבטיח…"
*
"אני אחזור…" קולו היה כהה, כאילו היו אלו זיכרונותיו אשר דיברו בשמו. "את נשארת להמתין, אך לכמה זמן? מדוע לא באת אחריי?" לאט לאט פיסות מידע החלו להציף את מוחו. הכל קרה בתקופה שעוד היה מתלמד, לפני שהיה בכלל הכנר, אך גם ממש באותו יום שבו קיבל את הקוביות, אותן קוביות שהוא אינו יכול להיפרד מהן לעולם.
"אתה לא היית פה, ולא היית שם. אני הייתי קטנה ולבדי בעולם. אך לאחר שנים, כשמצאתי אותך, אינך זיהית אותי. לא זכרת כלל שיש לך ילדה." קולה היה פגוע, כאילו שהיא דמות ממשית שנמצאת מולו ויכולה לגעת בו. הכנר עצם את עיניו והתרכז, אך בכל פעם שניסה להאחז בדמותה או במראה פניה, זה מיהר לחמוק ממנו כאילו היה מטרד לעצמו.
"הקוביות שינו אותך, העניקו לך חיים חדשים עד כדי כך שאינך יודע דבר מלבד מה שהן סיפרו לך." הילדה המשיכה להתקדם לעברו בדמותה הלא ממשית. הוא הרגיש ידיים קרות- אחת על זרועו ואחת על מצחו. משהו בתוכו כבר ידע מה עומד לקרות, אם כי מוחו המשיך לחפש דרכי מילוט מהסיטואציה.
"תישן, אבא." היו שתי המילים היחידות שאמרה, ואז התפוגגה סביבו במערבולת של רוח וקור וצחוק.
ההדף העיף את הכנר לאחור, ובתוך שניות- גם הוא התפוגג.