שורשים לפני ענפים- פרק 3

שמלה סגולה.
נערה צנומה וחיוורת.
שיער שחור.
עיניים כחולות גדולות שמביטות בך כמבקשות עזרה.
ואז זה קורה.
השמלה מתחילה לעלות אדים ובמהרה להבות מתחילות לצוץ בקפלי השמלה. הנערה נראתה רגועה, לעומת מופע האש שעלה עליה. אך כשהגיעה האש למחשוף הוי והעמוק של השמלה, התחילה לצעוק בכוח, "מייגן, תעזרי לי! מייגן!" אך מייגן, מבעד למראה החד-צדדית, כבולה לקיר באמצעות שלשלאות, רק השפילה מבט אל רצפת המתכת ונדמה שגם משם אפשר לראות את מופע האימים הזה.
הנערה נותרה עירומה, מכסה את איבריה ומתיישבת על הרצפה בבכי. כוויות אדומות נראו על כל פלג גופה העליון.
"אני שונאת אותך!" היא צרחה. היא קמה אל המראה החד-צדדית ודפקה עליה בכל הכוח. ואז חושך, צרחה, קול חבטה בליווי קול פיצוח, אור. הנערה הייתה שכובה על הרצפה שבכלוב. דם זלג מאחורי ראשה והייתה נראית כמעולפת. שומר לבוש חליפה לבנה ניגש אל מייגן ושיחרר אותה. הוא הוביל אותה דרך מסדרון שבו כלואות נערות באותה שמלה סגולה ארורה, דופקות על המראות, צורחות, נשרפות. בקצה המסדרון הוא נעצר והכניס אותה לאחד מהתאים. הוא סגר אחריו את סורגי הברזל הרעועים. שמלה סגולה נתלתה על קולב על המראה החד-צדדית. היא ל רצתה לעשות את זה אבל היא הרגישה כאילו משהו מכריח אותה. היא ניגשה אל השמלה והורידה את כל בגדיה. היא לבשה את השמלה ונעמדה מול המראה בעוד השמלה החלה לעלות באש. אבל היא, לא כמו כל הנערות האחרות, נשארה זקופה במקום, היא לא צרחה. ונדמה שהשמלה לא נשרפת היא רק עולה באש.
חושך, אור השמלה העולה באש ואינה נשרפת האיר את החדר במקצת אותו שומר שהכניס אותה לתא נכנס אליו עם אלת עץ בידו. היא ליקקה את שפתיה היבשות ואמרה, "בואו נגמור עם זה," הוא תפס בידה והוביל אותה החוצה. הסורגים נסגרו, צרחה גברית והאור חזר. האלה הייתה מונחת ליד אותו שומר המדמם מאחורי ראשו. שכוב על הרצפה באותה תנוחה שהנערה שמג ראתה הייתה שכובה.
השמלה עדיין בערה.
היא החלה לרוץ במורד המסדרון שלא נגמר. עוד ועוד בנות מדממות, נשרפות, מוכנסות לתאים, נגררות. אך אף-אחת אינה במצבה של מג. נסה על נפשה. היא פשוט רצה ורצה ותהתה אם יש לזה סוף.
לא.
לא היה לזה סוף.

השיעור השני היה היסטוריה. היא התלבשה במהירות במלתחות הבנות וחיפשה את הלוקר שלה בין מסדרון הלוקר העצום. מספר 666. כשהגיעה אליו, היה הוא מסודר בבגדי ספורט, בגדי בית-הספר להחלפה, ספרי לימוד ומחברות. על דלת התא הייתה מערכת שעות היא הסתכלה עליה והבינה שלשיעור הראשון היא לא תגיע, אז היא התקדמה אל בניין ד', לשיעור היסטוריה. כיתת ההיסטוריה הייתה כיתה קטנה עם שולחנות ארוכים מקיר לקיר, היא התיישבה בשולחן האחרון, ליד החלון, כדי לא בלוט. העניבה הייתה נראית מגוחכת עליה, חצאית המכנס הייתה הדוקה מידי. ובואו לא נדבר על נעלי הגומי השחורות שמכאיבות לעקב ולאצבעות ובעצם, לכל כף הרגל.
"לא כדאי לך לשבת כאן." היה זה נער בלונדיני. שיערו משוך לאחור ועיניו החומות היו טובות. נמשים מעטים צצו על אפו החיוור, ומה אפשר להגיד, הוא כנראה הבן-אדם הראשון והאחרון שייראה טוב בתלבושת המזעזעת הזאת.
"מי אמר?" היא שאלה והרגישה שלחייה מאדימות.
"אז אני מוצא חן בעיניך?" שאל.
"לא," ענתה יותר מידי מהר.
"טוב, אמר דילן סרון, שלומד עם מיס קיי כבר חמש שנים וידוע שהיא אוהבת לבחור בתלמידים שבשורה האחרונה, והילדים בצדדים, האהבה שלה." הוא טיפס מעל שלושה שולחנות והתיישב בשורה השלישית מתוך שבע. הוא הסתובב אליה ושאל, "את באה?"
מייגן הייתה ילדה מגושמת. היא העדיפה לא לטפס מעל השולחנות, כי בשבילה, זה היה מביך כמעט כמו ללכת עם תלבושת בית הספר הזו. אבל היא בכל זאת טיפסה, וממש שנייה לפני שהמורה להיסטוריה, מיס קיי, התיישבה ליד דילן מתנשפת.
"טיפוס מעל השולחנות הוא לא ראוי, העלמה לורנס, ולמרות שהערתי לך על זה כמה וכמה פעמים דילן, אתה עדיין ממשיך לדחוף תלמידים חדשים לעשות זאת שוב ושוב. פעם הבאה זה יהיה ריתוק." דילן גלגל את עיניו ולחש, 'אין, יש למוזרה הזאת כוחות,'
"דילן," העירה לו וכתבה על לוח הגיר "נפוליאון בונפרטה" בגיר לבן. ואת שאר השיעור בילתה בהתכתבויות בעזרת פתקים עם דילן, ולמרות שמיס קיי ראתה אותם, היא לא אמרה כלום. מה שהיה מוזר. אבל היא אהבה את זה.