שורשים לפני ענפים- פרק 2

מייגן ישבה בחדר קטן על ספת עוד אדומה. גופייתה השחורה והחושפנית נדבקה לגבה מרוב שהיה חם בחדר הזה. הדלת הלבנה ממולה נפתחה ונער כבן גילה יצא משם חיוור ודמעות נצצו בעיניו. היא נכנסה לחדר גדול פי שניים מקודמו. אישה דקיקה שנראית כבשנות החמישים לחייה ישבה מאחורי שולחן עץ גדול. על קירות החדר נתלו שטיחי קיר אדומים וכסופים, בצבעי האקדמיה. שיערה הבלונדיני היה פזור, והיא לבשה שמלה בצבע שמנת עם מחשוף גדול. לא כך ציפתה שמנהלת האקדמיה תיראה. כשנערים ונערות שלחו לה "בהצלחה" בעת עברה לידם בדרכה לחדרה של המנהלת, חשבה שתהיה אישה קשוחה ולא שתתלבש כמו אישה צעירה כמנסה להשיג סטוץ לוהט ללילה.
"מייגן לורנס," אמרה המנהלת מבלי להוריד את עיניה מערימת המסמכים שלה.
"זאת אני," ניסתה מייגן להיראות רגועה ככל האפשר. היא צעדה אל עבר כיסא עץ מרופד אל מול שולחנה של המנהלת. היא צעדה לאט ובזהירות, כמנסה כמעט ולא לגעת בשטיח האדום שכיסה את רצפת הפרקט החומה.
"לא שאלתי, אמרתי. חגגת 17 לפני כשלושה חודשים. זו המסגרת החינוכית הראשונה שלך, אמך עזבה אותך כשהיית בת 3, אביך עובד כנגר, קופאי בתחנת דלק, העברת ציוד כבד וצביעת מכוניות. משפחה ענייה. אלרגית לבוטנים, חילופי עונות ואבק."
"זאת אני…" התלהבותה של מג ירדה בהרבה אחרי שהקריאה את הפרטים האלה. המנהלת נאנחה, הורידה את משקפיה והישירה את מבטה אל מג.
"אני סילביה ארי לובימנה, בשבילך זה המנהלת לובימנה או גברת לובימנה. אני המנהלת של אקדמיית שורשים. כמה חוקים כלליים, היעדרות משיעורים היא אסורה בהחלט ללא אישורי, לא משנה באיזה מצב את נמצאת. לבישת תלבושת אחידה, גם כן היא חובה. ונדליזם, אלימות פיזית ו/או מילולית יגרמו לסילוקך מבית-הספר וחודשיים בכלא או מאתיים שעות בעבודת שירות לקהילה. כמו כן, אין להיכנס למגורי הבנים, לשוטט אחרי שעת העוצר שהיא, דרך אגב, עשר בלילה בדיוק. כל התלמידים ימצאו את עצמם בחדריהם, עם אורות כבויים ובמיטות."
"זה הכל?" שאלה מג בגיחוך קל.
"כן, אני אף פעם לא שוכחת איסורים. אני עושה את המפגשים האלה עם תלמידים כבר שלוש-עשרה שנה ואף פעם לא שכחתי אף פרט."
מג רק הנהנה.
"תלבושת בית-הספר מחכה לך במכבסות, תפני שמאלה במסדרון במכבסות ותחכה לך שם ערימה. יהיה שם טופס שתצטרכי למלא, מלאי אותו והשאירי אותו שם. תודה לך, ולימודים קלים."
מג לא ידעה מה לעשות. לצאת מהחדר? להגיד תודה? רק כשהמנהלת לובימנה החוותה בראשה אל הדלת קמה מג בזריזות ויצאה מהחדר כשמאחוריה קראה המנהלת 'התלמיד הבא'.

המכבסות, אם היו מלאות במכשירי עינויים במקום מכונות כביסה וסלים, היו יכולות להיות אחלה מרתף עינויים לרוצחים סדרתיים. הן היו ממוקמות במרתף חשוך ולח. היה קריר וחשוך. מג הלכה בזהירות וכל נקישה של עקביה על רצפת הלינולאום השחורה השמיעה הד שנשמע למרחק. מכונות כביסה, ועוד מכונות כביסה, ועוד מכונות כביסה, לא מסדרון, לא ערימת מדים, לא טופס, ולא נפש חיה במקום המוזר הזה.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב!" קול גבר נשמע מאחורי קיר אחד. היא המשיכה ללכת, שקטה יותר, לכל אורך הקיר בשביל לראות את דמותו. "אנחנו בסכנה, הסביון מגיע."
"אבל… הנבואה… היא לא התכוונה ללילה כחול?" זה היה גבר אחר. אחרי שתי דקות של הליכה שפופה ושקטה למדי נכנסה למסדרון ארוך שבו אמרו לה לפנות שמאלה. באמת, חדר קטן ניצב עם טופס וערימת מדי בית הספר. אבל… לידם שני נערים עם ברדסים שחורים מעל תלבושת האחידה של אקדמיית "שורשים".
"אני מניח שלא הצלחנו לפענח נכון את הנבואה. אתה חייב למצוא את הסביון הזה. אחרת… אני כל-כך כועס עכשיו! נגמר לנו הזמן טים!" התייפח הנער הראשון. ג'ינג'י, מגולח. עורו היה חיוור ומנומש במעט. "אתה תקשיב לי," תפס בידו של הנער השני, טים, "אתה תשיג לי את הסביון הזה וכל מה שאתה יודע עליו. אתה תגיד לי מה לעשות! כי אחרת… אנחנו בצרות." הוא עזב את ידו של טים ופנה ללכת. מג נכנסה למסדרון.
"הו, היי," החוותה בידה. "יש כאן תלבושות בשבילי, אני מקווה שאני לא מפריעה…" היא אילצה את כל כישורי המשחק שלא היו לה. הנער הג'ינג'י משך באפו ופנה לצאת. מיד אחריו גם טים, ניסה להדביק אותו. היא נכנסה לחדר ושני סלים לבנים המתינו לה עם עניבות, גרביים, נעליים, חצאיות וחולצות. וליד שניהם היה הטופס עם עט שחור לידו. ושתי המילים שיצאו מפיה היו, "מה לעזאזל?"