שונה פרק שמיני

עמדתי כבר על הבמה מתכוננת לשיר ,
הייתי בשמלת סטרפלס, שהחלק העליון שלה לבן והחצאית
שלה שחורה מנצנצת, הייתי אמורה להיות שמחה שאני עוזבת את המקום הזה,
אבל הייתי בעיקר מודאגת, כשאיאן הגיע, ביקשתי שנדחה את הדייט ליותר מאוחר
וכשסיפרתי לו, היה לו את המבט המודאג הזה שהיה לדימיטרי מוקדם יותר
והשומר אפילו לא נתן לו ללכת ביחד איתי למאחורי הקלעים וגם ברגע
שעליתי לבמה היה משהוא מוזר, אני בטח סתם מדמיינת חשבתי,
אבל ברגע שאמרתי לעצמי שהכול בסדר, האולם שהיה לפני נעלם
היו רק להבות ובריכת שחיה מאחורי, לא, זה לא קורה, אני מדמינת,
זה לא באמת קורה, זה לא יכול לקרות! היה נראה שהלהבות גדלות
ואני נעשת קטנה, אני חוזרת להיות מישהי שאני כבר לא,
ילדה קטנה ומפוחדת, שנמצאה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון
ופתאום גיליתי שאני בתוך המים, לפעמים, יש לי סיוטים
מהשרפה הזאת, אבל משהוא פה לא בסדר, אני אמורה להתעורר
כבר, אבל במקום זאת המשכתי לטבוע, היה נראה כאילו הבריכה פשוט
נמשכת לנצח ואני אמשיך לטבוע לעולם, אבל פתאום קלטתי מה קורה
כבר נתקלתי במלכודת כזאת בעבר, זאת מלכודת מתוחכמת שצורכת המון כוח
והיה נראה שבזאת הושקע אפילו יותר מהרגיל, בדרך כלל אנשים משתמשים
במלכודת הזאת בשביל לגרום לכוח של הנלכד להופיע וכנראה המנהלת ראתה
שהפסקתי להאבק, אז היא הקשתה את הרמה ופתאום אזל לי האויר,
אתם יודעים אומרים, שכשאדם טובע הוא נושם מים רק בנשימה האחרונה,
כשאין לו כבר אפילו קמצוץ אוויר פעם לא הבנתי למה הם לא פשוט בולעים את המים וזהו,
עכשיו אני מבינה והלוואי שלא הייתי מבינה, הייתי פשוט לוקחת נשימה מלאה במים והריאות
שלי היו נהרסות וזהו אבל ברגע שההבנה חילחלה לתוכי, הבנתי שאני לא מוכנה לוותר,
אני רוצה להמשיך לחיות, גם אם זה אומר שאני אצטרך לסבול קצת בפנימיה הזאת,
אז אני אסבול. עצרתי את המלכודת הזאת בפשטות, נכון שאמרתי שהיא מסובכת אבל
בסופו של דבר הפתרון של המסובך, הוא פשוט, המנהלת עמד לא רחוק ממני והאולם
היה ריק, חוץ מאיאן ודימיטרי "איך את עשית את זה?" שאלה המנהלת בעיינים פעורות
אני לא שמתי לב אליה אני פשוט המשכתי ללכת ולא הסתכלתי לשום מקום חוץ מישר,
אני חייבת לעוף מפה חשבתי וכשאיך שהוא הצלחתי להגיע לחדר ראיתי שעייני פשוט שקעו
בחוריהן ושאני נראת כמו רוח רפאים, רוח רפאים מפוחדת נרדפת וחיוורת לגמרי