שונה פרק ראשון

"ויולטה תתארגני מהר את צריכה לעזוב בקרוב " אמרה לי אימא
שלי בקולה הרגועה והעצבן אני לא אתגעגע אליו במיוחד חשבתי
בדיוק כמו שהיא לא תתגעגע לקולי , ההורים שלי העניקו לי את השם ויולטה
כי חשבו שככה יוכלו לקבוע את תכונותיי הם מאמינים מידי במחקרים
כי אני בדיוק ההפך ממה שהשם שלי מסמן אין לי אישיות נעימה
אני פסימית אני ממש לא חברותית ואני מתעבת כול בן אדם
אבל יש דברים בשם הזה שהם נכונים אבל רק דברים קטנים כמו אני לא שמה על
חוקים סדר זה בכלל לא אני ,אבל אני ממש לא מפוזרת ואני בחיים לא בורחת
מהתמודדות עם משהוא, עד לאחרונה חשבתי במרירות ושוב הרגשתי כאילו מישהוא
מסתכל עליי לא ראיתי אותו אבל ממש יכולתי להרגיש את עיניו נחות עלי אני לא יודעת מי
או מה הוא אבל ידעתי שהוא מסתכל עליי או בוחן אותי "ויולטה קדימה ההסעה כבר פה "
כמה את רוצה להיפתר ממני אה ? חשבתי לעצמי מאז שנמאס להורים שלי שאני כול הזמן
מסתגרת בחדר הם מצאו אויזשהי פנימיה ל"אנשים מיוחדים" שבה הם יוכלו להיפתר ממני בה
מקום מרוחק מאוד מפה חשבתי בעגמומיות בגלל שאני צריכה להיפרד מהחדר שלי אמא שלי
בטח תוריד את כול הפוסטרים והציורים ותהפוך את המקום לחדר אורחים (עוד אחד-,- )
חשבתי כשירדתי במדרגות אל עבר הכביש והמכונית שמחכה לי זאת הייתה מונית רגילה עם נהג
בערך בשנות הארבעים לחייו כנראה נרדמתי כי לא זכרתי שום דבר מהנסיעה וזה מוזר
כי בדרך כלל אני מסתכלת כול הנסיעה מהחלון ורואה איך הנוף משתנה בדיוק כמו החיים שלי חשבתי
רגע אחד החיים שלי במסלול אחד ושניה אחרי זה אני כבר נמצאת במקום אחר הפנימיה היתה מקום מוזר מאוד
שקט עד כדאי פחד והמראה היה מצמרר מאוד מכוון שלא היה אף אחד בחצר זה בטח נראה מצחיק
נערה עם שחר שחור קצר שנראת ממש גותית (רק שצבע העיניים ממש לא במקום הם כחולות מידי בשביל נערה כמוני)
עומדדת במקום שנראה אפילו יותר גותי ומפחיד אלוהים נרעלי זאת ממש בדיחה חשבתי והלחתי לאיטי למקום בו אמור להיות
החדר של המנהלת ואז ראיתי אותו הוא היה פשוט מדהים היה לו שער שחור ועיניים כחולות אפורות שלא ראיתי מעולם כמוהן
והיה בו משהוא לא אנושי שרק התגבר כשהוא הסתכל עליי והיה משהוא מוכר עד כדי כאב במבט שלו והחיוך שלו היה
ממיס שגורם לי לרצות לחייך אליו וזה דבר נדיר מאוד כי אני לא חייכתי מאז שהייתי בת שלוש וחצי ולא היה לי רצון לחייך מאז יומולדת ארבע