שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 7

הארו אהב את היער. הוא אהב גם בקרים. אבל הוא לא אהב את בני האנוש.
הייתה לו זכות לשנוא אותם- הם הפרידו בינו לבין הוריו עוד מלפני שהוא הספיק להכיר אותם. אבל הוא לא שנא אותם. הוא פשוט לא חיבב אותם במיוחד.
עד ללילה האחרון, כשהם כיוונו את הרובים שלהם אליו ואל מאל. אילולא ארתור, מי יודע אם הם היו בחיים עכשיו.
הוא התעורר לאור קלוש שהסתנן מבעד לעצים. השמש זרחה במלוא עוצמתה- כבר צהריים. מאל אמר לו שלפני בני האנוש, היא זרחה חזק יותר.
"הארו! התעוררת!" הוא שמע את מאל צועק, וכעבור רגע הוא הרגיש אותו מחבק את הארו בחוזקה.
"כמה-" הוא לא הצליח להחניק פיהוק. "כמה זמן ישנתי?" הוא שאל.
"חצי יום כבר עבר, עכשיו צהריים," אמר אדמונד. ארתור עמד מאחוריו, והשיער של שניהם נראה מבולגן יותר מתמיד.
הארו קם, שפשף את עיניו בשביל להסיר את קוריי השינה, ופנה אל מאל. "אז, מה אנחנו עושים עכשיו?"
הוא נראה מהוסס לרגע, ואפילו מפוחד. אבל הוא השתלט על עצמו מהר מאוד.
"שנינו לא מתמצאים כול כך במושבות של בני אנוש, לכן יש לנו את אדמונד וארתור לעזור לנו," הוא אמר, והפנה מבט שואל אליהם. אדמונד הנהן, ומירפק את ארתור. הנ"ל נתן מבט זועף באחיו, לפני שפנה אליהם. "אני מצטער לגבי הלילה הקודם, זה לא היה במ-"
"זה בסדר," קטע אותו הארו. הוא לא היה במצב רוח לשמוע התנצלויות ארוכות וחסרות משמעות. "אז מה ההמשך?" השאלה הופנתה אל מאל.
"א-אז כפי שהתחלתי, התאומים יעזרו לנו. המטרה שלנו היא לשכנע כמה שיותר אנשים ששדים הם לא מזיקים כמו שהם חושבים, ואיכשהו למצוא פתרון שבו שני הצדדים יוכלו לחיות בשלווה," הוא אמר.
"ישנה מושבה אחת," אמר אדמונד. "הרביעית, אם אני לא טועה. היא הרגועה ביותר מבחינת ציד השדים, והם פחות נוקשים עם החוקים לגביכם. אז חשבנו להתחיל משם, ואז, אם תהיה לנו התמיכה שלהם, נוכל לעבור לעיר אחרת," הוא הציע.
"זאת התוכנית הכללית," אמר ארתור. "אנחנו נוכל לחשוב על הפרטים הקטנים בהמשך. נדמה לי שכדאי לצאת מהיער כול עוד מואר, ולא כשמחשיך." קולו היה שקט יותר ממקודם, והיה ברור שהוא לא מרגיש בנוח בגלל מה שקרה.
"אוקיי, אז יש לנו תוכנית," אמר מאל בחיוך. "מצאתי קצת אוכל, נוכל לאכול יותר כשנצא מהיער." הוא הביא להארו את השקית שבא הם תמיד שכבו אוכל. היא הייתה גדולה, והיה בא די הרבה אוכל. אבל בשביל ארבעה, זה היה כמו חצי ארוחת בוקר רגילה.
"אני אוותר," אמר הארו. "תשאירו לי קצת, אני אוכל אחר כך."
"בסדר. אבל תמיד יש את הסיכון שלא יישאר."
"אני לוקח את הסיכון, אני לי כוח לאכול עכשיו."
"בסדר."
"בסדר."
והם הלכו אחרי זה במשך שעות, פיטפוטים ממלאים את החלל הריק. רק לאחר שכבר החשיך, העצים התחילו להתדלל, והשמיים נראו יותר בבירור.
רק אז הם הרשו לעצמם ללכת לישון.

אני מצטערת שלא העלתי כול כך הרבה זמן :( שיעורי בית, עבודות, ובית ספר בכללי מנעו ממני ><
אבל אני מבטיחה להעלות מחר!
~ביקורת/תיקון/הערה יתקבלו בשמחה~