שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 11
קטרין חיבבה את התאומים ואת מאל. למרות שמאל היה עדיין שקוע במחשבות ובדיכאון מאז שהארו נחטף, ואדמונד לא דיבר הרבה, היא חיבבה אותם. אבל היא התחברה במיוחד אל ארתור. היא לא בדיוק ידעה למה.
"היי, חברה, זה רק אני או שיתחיל לרדת גשם עוד מעט?" קטע ארתור את מחשבותיה.
"לעזאזל, אין לנו איפה להשאר בזמן הזה," סינן מאל.
אדמונד הפנה את מבטו אל קטרין. "את היית כאן כבר, נכון? יש איזשהי מערה שנוכל להסתתר בה?" הוא שאל. אבל היא לא זכרה במדויק. אולי, יכול להיות שיש מערה מאחורי ההר ההוא… אבל זה רחוק. יש מצב שיש מערה קרובה יותר?
לפתע קטרין שמעה מישהי נאנחת. הקול היה קצת רחוק, והיא לא ראתה את מקורו. אבל אז, ראתה דמות קופצת מהרמה שלידה החבורה עברה. היא לא יכלה לראות בבירור את דמותה, וקיוותה שזו ידידה ולא אויבת.
"למה לא לשאול את השכנים? הדור הזה כול כך אנוכי, באמת. מסתכלים על כולם מלמעלה, מתנהגים כאילו יש להם את הכול." היא התקרבה אליהם, ממלמלת לעצמה, בקול רם מספיק כדי שהם ישמעו.
"סליחה, אבל את יודעת במקרה אם יש בסביבה מקום להסתתר בו מהגשם?" צעק אליה ארתור. הדמות המשיכה להתקרב אליהם, וקטרין התחילה לפחד.
"ברור! אני יכולה גם להוביל אתכם לשם!" החיוך נשמע בקולה. היא המשיכה להתקרב, וקטרין סוף סוף התחילה לראות אותה.
"אבל בתנאי אחד."
היא הייתה יפה. שיערה האדמדם הגיע עד לכתפיה, מכסה קצת את צווארה הארוך. העיניים שלה היו זהובות. שדה. חברה? היא ללא ספק טיפחה את עצמה- עורה לא היה מלוכלך והשיער היה גלי ואלגנטי. היא הייתה די גבוהה, ומאוד יפה. זה הפחיד אותה.
"תנאי? איזה תנאי בדיוק?" שאל מאל בחשדנות.
הנערה פנתה אליו. "אני רק רוצה שתענו לי על כמה שאלות, זה הכול."
קטרין הרגישה טיפה יורדת על לחיה. זה צרב, מאוד. היא מיידית הרימה את ידה אל המקום הצרוב. "זה קרוב? נענה על מה שתרצי." טיפה נוספת, על הכתף. ואז עוד אחת, על היד. זה עבר דרך בגדיה, וצרב את עורה.
"זה מאוד קרוב. בואו, אין הרבה זמן," הנערה המוזרה אמרה. היא התחילה לרוץ למקום שממנו היא הופיעה, אבל המשיכה לרוץ ישר, לא מטפסת על הרמה שממנה קפצה. החבורה רצה אחריה, מנסה לא להיתפס תחת הגשם הכואב, ולהדביק את הנערה.
"אדמונד, אתה דורך לי על הרגל."
"לא אני לא, ארתור. איפה אתה בכלל?"
"למען האמת, אני לא יודע."
קטרין לא יכלה לראות כלום. הכול היה כול כך חשוך, אבל לפחות הגשם לא הגיע אליהם.
"אני לא מוצאת את הגפרורים…" סיננה הנערה. אך לפתע, אור הופיע משום מקום, בכך גורם לכולם למצמץ. "לא משנה."
"אז, מה רצית מאיתנו?" שאל מאל.
הנערה פנתה אליהם, לאחר ששמה את הגפרור בתוך מנורה, מעצימה את האור.
"קודם כול, קוראים לי אמטיסט. אתם?" שאלה.
"אני מאל, התאומים אלה ארתור ואדמונד, וזאת קטרין," ענה מאל בקול יבש. "עכשיו, מה רצית לשאול אותנו?"
אמטיסט נאנחה. "אתה לא מאוד מנומס. טוב, אני מניחה שנגיע מיד לנושא." מבטה הפך לרציני. "זה לא רגיל לראות יצורים מסתובבים בחוץ בימים האלה, לא אנושיים ולא שדים. מה אתם עשיתם בחוץ?" היא שאלה בחשדנות. קטרין הבחינה בתנועה של ידה. היא הוציאה מכיסה משהו. רובה?
מאל היסס לרגע, אבל נראה שגם הוא הבחין ברובה. "א-אנחנו רוצים שלום בין בני האדם לשדים, לכן אנחנו הולכים למושבה הרביעית. וגם להחזיר את אחי שנחטף," אמר מאל. פניו קדרו כשהזכיר את הארו.
אמטיסט הזדקפה. "נחטף? ע"י מי?" היא שאלה בסקרנות.
מאל התחיל להסביר לה את הפגישה שלהם עם האיש שחטף את הארו, אבל קטרין לא הקשיבה. מישהו התקרב אל אמטיסט בשקט מאחוריה.
קטרין קיוותה שהוא לא אויב.
סליחה על זה שלא העלתי כול כך הרבה זמן! :(
~ביקורת/ הערה/ תיקון~
פיצה~ דמות חדשה! וגם בפרק הבא תהיה עוד אחת!
תגובות (2)
אמגגגגגגגגג
אמטיסטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט
אהההההההההההההההההההההההההההההה
אני אהרוג אותך בפעם הבאה שאת עושה הפסקה גדולה כל כך בין פרקים. רציני, אני מתה פה.
תמשיכי ברגע זה. באמת. מיד. אני גוססת בשקט.
ואני אוהבת את הכתיבה שלך, היא לא מהירה מדי והשפה טובה (אין שגיאות).
ועכשיו למשפט סיכום: תמשיכייייייייייייייי ברגעעעעעעעעעע זההההההההההההה
ואוו, אהבתי :)
סליחה שאין לי משהו טוב יותר לכתוב, אבל ברצינות, אין לי כוח.
מחכה לפרק הבא :)