שבעת הנסיכות- האגדה של סקורה ומיי (1)

פרק 1- אש
אלמלא מיי סקורה הייתה מתה עשרות פעמים מסיבות שונות ומגוונות.
סקורה לא תיכננה לברוח עד שראתה את עיר בירתה, בה-דז'נ-וו, בוערת בלהבות כחולות וירוקות. הצבעים היו קרים ומושכים כל כך עד שסקורה לא שמה לב שהיא יצאה מחוץ לשטח ארמונה כדי לגעת באש. היא לא שמה לב שהיא בהחלט נגעה בה, במשך כעשר שניות ארוכות במיוחד. האש הייתה בכל מקום חוץ משטח הארמון, שהיה ריק באופן מעורר חשד, לכן הופתעה סקורה כאשר מישהו משך אותה מהאש. "עליך לברוח, לרוץ, להסתלק, טיפשה!" צעק האיש שלפניה. האיש היה כנראה אחד מתושבי העיר בה-דז'נ-וו אחרת אין להסביר את מראו הכפרי. "הייתי הורג אותך על מה שקרה למשפחתי בגלל בגידתך אבל הקיסר יעשה זאת יותר טוב ממני." האיש הרגזן שלפניה היה די נאה, בעל שער שחור כפחם שגלש על עורפו וזוג עיניים חומות חולמניות. "אינך רשאי לדבר אלי כך-"
האיש קטע אותה, "את רוצה למות?" שאל במבט מרושע מעט. "האש- רעה- מאוד- נושכת." אמר באיטיות, סקורה נותרה במקומה. "אני לא מבין למה את עומדת פה עדיין!" צעק האיש וסטר לפניה של סקורה. מעיניה של סקורה זלגו דמעות אך היא נותרה יציבה במקומה.
"אני לא עוזבת בלי אחותי." אמרה. האיש גיחך. "נסיכות תמיד מפונקות גם כשהן מקבלות תפקיד כמוך וכמו כל ששת חברותיך הנסיכות."
סקורה מחתה בכעס שהיא לא מכירה אפילו נסיכה אחת והחמיצה את פניה.
האפר מתחת לרגליהם התחיל לזהור באור כחלחל. "המלך לקח את כל היקרים לך בשבי. את שלי הוא הרג והכל בגללך! ברחי אחרת לא תצילי את אחותך!" הוא הוציא את הפיגיון החלוד מחגורתו ושרט את לחייה של סקורה בזריזות.
היא לא חיכתה לסימן נוסף ממנו ובמהירות על אנושית ברחה לעבר היער, שנמצא כקילומטר מאחורי ארמונה. האיש גיחך. ופנה לעבר הארמון, הוא ישדוד אותו היטב.
בינתיים סקורה נכנסה ליער, היא המשיכה לרוץ, והיא נראתה מגוחכת במיוחד עם שמלת המלמלה הצהובה והמהודרת. השלג התחיל לרדת, חלקו מקשט את שערה הארוך והיפה של סקורה. היער היה שקט באופן מחליא בלי סימן לחיים, ומשום כך נראה שהיער חיי יותר מהרגיל. "משהו קורה פה." סקורה לחשה לעצמה בלי להסס שמה ישמעו את קולה המתנגן.
פתאום צעקה רמה פילחה את השקט וסקורה החלה לרוץ בבהלה שמאלה, הצעקה מלאת האימה הגיעה מכיוון ימין. "הצילו." לחשה סקורה שוב לעצמה וניסתה לראות איפה יש עץ שעליו תוכל לטפס בביטחון. כעבור דקה מאותה הצרחה נשמעו קריאות קרב בערך כשבעים מטרים מאחוריה. סקורה המבוהלת חיפסה תוך כדי ריצה עץ או לפחות שיח שתוכל להסתתר בו. עינייה נחתו על שיח מכוסה בשלג בכמות כה גדולה עד שזה נראה כמו סימן מהשמיים.
בלי לחשוב פעמיים סקורה זינקה אל השיח. "אהההה-" סקורה החלה לצרוח כאשר ראתה נערה בערך בגילה יושבת ליד השיח. היא חסמה את פיה. "אם את כבר פה, תשתקי."
סקורה שתקה ובחנה את הנערה בכבוד. היה לה שער שחור מסורק בזנב סוס נמוך, עיניים חומות וחיוך ערמומי אך לחוץ על פניה. היא הייתה מאוד רזה, אך זה הדגיש את יופיה שהיא מין הסתם רצתה להסתיר. סקורה נזכרה שאת החיוך הערמומי-אך-לחוץ הזה ראתה פעמים רבות, אך איפה היא לא הבינה. הנערה חייכה אליה כאשר לא נמעו הצעקות. "מי את? לי תקראי מיי." סקורה נזכרה מאיפה ראתה את החיוך הזה! הציורים שעליהם צויירו הנסיכות נמכרו בכל חנות, למשרתות שלה היו כאלה ועל אחת מהן התנוסס הציור של הנסיכה יוקי. "אבל את דומה לנסיכה יוקי!" קראה פתאום סקורה ולפני שמיי הספיקה לחנוק אותה בכעס חץ פילח את גופה הרזה של סקורהנ והיא התמוטטה.