שבעת האגמים "הקסם נעלם" – פרק 2: "אופס"

בְּךָ בָטַח וְלֹא נֶעְזַר לְבָבִי,
אֲבָל בּוֹשׁ מֵאֲשֶׁר קִוָּה וְשׂבַּר!
מתוך נבואות האבן ג.
"אני שטפתי כלים אתמול" זעק תומר "אבא תגיד לו!". "'אבא תגיד לו'" חיקה אותו דקל בקול צפצפני.
"ילדים, כואב לי הראש, בבקשה תתנהגו יפה, אני לא רוצה שאמא שוב תחזור ותמצא את כל הבית הפוך, אתם יודעים כמה היא עובדת קשה" אמר ארנון בעייפות, בעוד הוא מרים את גיגית הכביסה.
תומר הביט בערימת הכלים בכיור, היא הייתה נראית גבוהה ואין סופית. הוא הביט לעבר הסלון, אחיו הגדול, דקל, ישב ליד המחשב ושיחק 'באבלס'.
תומר שנא את קולות הרקע של 'באבלס' "פוקסס, טלרררדם, פוקס טררררדם"
הוא שנא עוד יותר שדקל הגביר את הצלילים לעוצמת השמע הכי גבוהה.
תומר לקח את הסקוץ' והתחיל לשפשף,
"מליון וחצי שקל" חשב תומר תוך כדי שפשוף.
"פססס,פססס, פססס" השמיע הסקוץ' כשהשתפשף בצלחת,
"טידי טידם טידי טידם" קרקשה מכונת הכביסה בקול רועש,
"פוקסס, טלרררדם, פוקס טלררררדם" צעקו הרמקולים של המחשב.
"טרררר טררררר" צלצל טלפון החוגה שאבא שלו לא הסכים לזרוק.
"פססס,פססס, פססס" – "טידי טידם טידי טידם" – "פוקסס, טלרררדם, פוקס טלררררדם" – "טררר טררר" – "טידי טידם טידי טידם" – "פוקסס, טלרררדם, פוקס טלררררדם" – "מליון וחצי שקל"
בעוד התזמורת ממשיכה, עזב תומר את הסקוץ', ניגב את ידיו על מכנסיו, הוציא את הספר מהילקוט והניח אותו בין הכיור לקיר. מרוצה מעצמו, תומר עזב את הספר, אבל זה כמעט ונפל לתוך הכיור, ותומר תפס אותו ברגע האחרון.
הפעם תומר היה חכם יותר. הספר היה פתוח ומוצמד לקיר מאחורי הכיור. תומר תקע מזלג בתוך העציץ משיעור ביולוגיה של דקל, והשעין את קצהו האחר של המזלג על צד ימין של הספר, צד שמאל של הספר היה מוחזק על ידי ספר המתכונים של אמא שלו, וספר המתכונים היה מוחזק בקצהו האחר בין סיר הפסטה לבין המחזיק של הסכו"ם.
הוא פתח את הספר בפרק השני.
באמצע הפרק היה כתוב בכתב יד: "הנר נגמר, כבר עברו שעתיים. מוזר."
מוזר באמת, חשב תומר והתחיל לקרוא
"קדימה! מהר יותר!" צעק בנג'י, והגביר את דהירת סוסו.
"יש לי בחילה" מלמל בשקט ג'וני, אבל הגביר אף הוא את הקצב,
לבסוף הגיעו שני הנערים לחלקת השדה ליד תחנת הקמח הישנה.
בנג'י, נסיך הכתר הראשון של ממלכת פורַאל, קפץ מסוסו ומיד שלף את חרב האימונים שלו.
ג'וני שהגיע מיד אחריו ירד מהסוס בכאב, ומיד הקיא את כל ארוחת הצהריים.
"מה זה, אתם לא רוכבים שם במגדל שלכם?" שאל בנג'י ודקר קלות את ג'וני, "שלוף ת'חרב שלך, נראה אם השתפרת".
ג'וני עוד לא הספיק להוציא את החרב מהנדן, וכבר הספיק לספוג מכה חזקה בכף היד.
"איי!" צעק ג'וני.
"נו קדימה, קדימה", התגרה בו בנג'י. ג'וני הוציא את חרב העץ וניסה לתקוף, בנג'י הסיט בקלות רבה את החרב של גו'ני והכה בכתפו. ושוב הסתובב ונתן מכה שטוחה על רגל ימין.
"אחח!" זעק ג'וני וזרק את החרב.
"נו מה איתך, צחקתי" קיפצץ בנג'י בהתלהבות "יו איך התגעגעתי לקרבות שלנו בזמן שלא היית! הי, תראה לי איזה קסם!"
ג'וני שפשף את ידו הכואבת "אני לא כל כך הצלחתי במבחן המעשי" אמר ג'וני במבוכה.

"מה?" תמה בנג'י "אז מעיפים אותך? אתה חוזר לארמון לתמיד? איזה כיף! היית כל כך חסר כאן" אמר בנג'י ונתן לג'וני חיבוק גדול וחזק.
ג'וני עמד במקום ולא החזיר לו חיבוק.
"אתה יודע" אמר בנג'י "שמאז שהלכת לא הצלחתי אף פעם לדוג בנחל?"
——
ג'וני, רטוב כולו, ורועד מקור, עמד באמצע הנחל וניסה לתפוס דגים בידיו, בעוד בנג'י קיפץ על גדת הנהר וצעק פקודות "עכשיו" "תתכופף" "מצד ימין" "נו, איך פספסת!" "תראה איזה גדול" "יא! כמעט הצלחנו" "איך לא ראית אותו?!" "מהר! מהר! מהר!" "הוא מגיע!! הוא מגיע!!"
אחרי חצי שעה לערך, הצליח ג'וני לתפוס דג קטן. ג'וני יצא בהקלה החוצה והביא לבנג'י את הדג. בנג'י הסתכל על הדג. "קטן מידי" אמר, וזרק את הדג למים "זה לא מספיק בשביל שנינו".
בהבזק של רגע, דחף ג'וני את בנג'י לתוך המים, בנג'י נפל פנימה לקול שפריץ גדול "אתה רוצה דג גדול? תדוג בעצמך!" צעק ג'וני בזעם.
בנג'י, רטוב כולו, נעמד במים. הוא היה בהלם מוחלט, הוא פשוט עמד ולא זז.
ג'וני, שהתחיל לעכל את ההתרחשות, נבהל מאוד, מיהר לעבר בנג'י.
"אוי, סלח לי בנג'י, אני לרגע התבלבלתי" אמר ג'וני באימה, ונכנס למים על מנת לעזור לבנג'י לצאת.
"תביא לי מגבת!" ציווה בנג'י, ג'וני רץ החוצה להביא מגבת מהאוכף של הסוס.
כשג'וני הסתובב בנג'י כבר היה בדרכו החוצה ועמד על שפת הנחל. ג'וני רץ אליו עם המגבת.
"סליחה בנג'י! אתה סולח לי?" שאל ג'וני תוך כדי שהוא מנסה לנגב את בנג'י.
"הנסיך בנג'י, בשבילך" אמר בנג'י בכעס.
"הנסיך בנג'י, הנסיך בנג'י" מלמל ג'וני תוך כדי שהוא טופח על גופו של בנג'י במגבת,
"אולי תעזוב אותי" התרעם בנג'י וניסה לנער ממנו את הניגובים של ג'וני.
"כן הנסיך, סליחה סליחה" אמר ג'וני בבלבול, אך המשיך לנסות לנגב את בנג'י,
"עכשיו תביא לי את המעיל שלך, קר לי" אמר בנג'י בזעם
"כן הנסיך" אמר ג'וני וניסה לנגב לבנג'י את האוזן.
"די כבר!" צעק בנג'י ודחף את ג'וני בכח רב.
ג'וני, איבד את שיווי משקלו, ובעודו נופל לאחור שלח את ידו בפראות לאחוז בדבר מה. הדבר שבו תפסה ידו היה שרוולו של בנג'י,
וכך שני הגיבורים שלנו מצאו את עצמם מתגלגלים בבוץ.
ג'וני, שמלכתחילה היה קטן יותר, הצליח לחמוק מרוב המכות של בנג'י,
ואילו בנג'י חטף יותר בגלל שהתקשה להתייצב והחליק שוב ושוב בבוץ.

לבסוף נעמד בנג'י באיטיות ואמר "אתה עוד תישפט על בזיון נסיך הכתר. עכשיו אני הולך לאבא שלי!" והוא עלה על סוסו ודהר.

תדמיינו את ההתרחשות הבאה:
שטיח אדום. יונים צחורות מתעופפות. חצוצרות זהב מריעות. קבלת פנים מלכותית.
מלך ומלכת פורַאל, מקבלים בברכה את משלחת הקוסמים הראשית, ואת הקוסמת הראשית בכבודה ובעצמה. לקבלת הפנים המלכותית, הגיעו גם כל השגרירים של שאר ששת ממלכות האגמים, כל האצילים החשובים ושרי הממשלה.
בקדמת האולם ישנם שלושה כיסאות. על שניים מהם יושבים המלך והמלכה, והכסא השלישי עומד ריק.
כל השרים והאצילים עומדים בשתי שורות מצידי השטיח האדום. מאחוריהם מתרוצצים משרתים שעושים הכנות אחרונות למשתה הגדול שעומד להתקיים.
הקוסמת הראשית הנשיאה 'נבו-רחל' לבושה כולה לבן, לבד מהכוכב הזהוב, צועדת לאיטה על השטיח האדום,
ומאחוריה המשנה-קוסם 'נבו-זראדאן' לבוש בשחור מבריק, על דש בגדיהם רקום הכוכב הזהוב, סמל לאיחוד הקוסמים של שבעת הממלכות"
והינה נבו-רחל מגיעה לכסא המלכות וקדה קלות.
"מלך פורַאל, מגן הדרום, שליט יערות העד" ניגן קולה העדין של נשיאת הקוסמים "עברו שבע שנים ובאנו לקחת את אשר הפקדנו. באנו לבדוק שמילאת את חובתך כשומר ומגן"
"ברוכה תהיי בביתנו נבו-רחל" דקלם המלך "שמרנו היטב על ספר השלום העתיק…"
"אבא! אבא! אני חייב לדבר איתך דחוף!" צעק בנג'י ורץ פנימה לתוך האולם על השטיח האדום.
למי שלא זוכר, בנג'י היה מלוכלך מבוץ, ורטוב עד לשד עצמותיו.
כל האולם השתתק, הקוסמת הראשית נעמדה והסתכלה על בנג'י. בנג'י הסתובב במקום והתחיל לקלוט את גודל האסון, השטיח מתחתיו קיבל גוון של חום רטוב, הוא עצמו היה נראה כמו אחרי קרב תרנגולות.
כל האנשים מסביבו התחילו להתלחש, אמא שלו החלה להשתנק ומשרתיה מיהרו לעזור לה בעודה מחליקה לרצפה מכסאה.
את המבט המאשים שאבא שלו נתן בו, בנג'י לא ישכח לעולם.
"אופס" אמר בנג'י
"תומר, מה עשית? "
תומר הסתכל סביבו, ערימת הכלים נשארה פחות או יותר באותו גובה. דקל כבר לא ישב בסלון, ואילו ספר המתכונים של אמא שלו היה רטוב ממים וסבון,
"סליחה אמא" אמר תומר "לא התכוונתי"
"אוף, תומר, זה ספר המתכונים של סבתא דבורה" אמרה מירב, אמא של תומר, תוך כדי שהיא מתחילה לסדר.
"אני אסדר את זה" אמר תומר בשקט.
"אני אסתדר מתוקי, לך תכין שיעורי בית"
"אבל אמא"
"היפ הופ! שאני לא אקבל תלונות מהמורה שלך"