רק שנינו- פרק 1, רון

כבר שנים שאני מתהלכת לבדי, בין רחובות ריקים, בניינים נטושים, אין כאן כלום רק ריק, אין אנשים או חיות.
רק אותי ואת השקט התמידי הזה שחודר לתוכי וממלא את חיי.
ימים על גבי ימים אני פוסעת באותן הדרכים, באותם השבילים המובילים לבתים ריקים מאדם.
ימים על גבי ימים אני חיה את הלבד, אוכלת מהבא ליד, ישנה במיטות קרות שלא שייכות לאף אחד, תמיד רק אני.
כשאני קמה בבוקר הכל כרגיל, אני מצחצחת שיניים מול המראה, אני עדיין אני, עיניים כחולות גדולות מביטות בי דרך הראי, עיניי שלי.
אני מתלבשת את אותם הבגדים שלבשתי אתמול בלילה כשפלשתי לדירה הריקה הזאת, אני עושה את זה לעיתים קרובות, עוזבת את ביתי הבודד ופולשת לבית בודד שהיה אולי שייך בעבר לאדם אחר, לפעמים אני בוחרת בית גדול מלא בחדרי ילדים ומדמיינת לעצמי משפחה שישנה איתי, שאוכלת איתי ודואגת לי. בחיים לא הייתה לי משפחה ובחיים גם לא הכרתי מישהו שהיתה לו משפחה, כל מה שידוע לי על משפחות הוא אך ורק מה שקראתי בספרים.
אתמול בחרתי בדירה קטנה עם חדר שינה אחד ומקלחת קטנטנה, זה גורם לי להרגיש פחות בודדה.
אני יוצאת מהדירה הריקה ומשאירה אותה מסודרת ונקייה כהרגלי, אולי ביום מן הימים ישוב אליה בעליה.
אני הולכת למרכז הקניות הקטן שבקצה הרחוב ונכנסת לאחת החנויות.
כמעט נגמר לי האוכל בבית אז אני עושה 'קניות'
אני לוקחת עגלה ומעמיסה עליה מצרכים.
חלב, גבינות, לחם, שוקולד ועוד כמה דברים.
אני יוצאת מהחנות ומשאירה פתק על הדלפק:
"בעל החנות.
תודה על האוכל,
מקווה לפגוש אותך בפעם הבאה שאהיה כאן.
רון."
אני פוסעת לי בשקט שלפתע אני שומעת קול קורא מאחוריי.
"היי, סליחה?" קורא הקול, אני מסתובבת ומולי עומד גבר.