רק המתים ראו את סוף המלחמה. – פרולוג

היה זה מוות בשלוש מערכות.

דירזון שנא להלחם. זה לא שהוא לא ידע איך להלחם – הוא היה אחד מגדולי לוחמי גזעו האוראפל אבל הוא תיעב אלימות. הוא שנא שזה הגיע עם חובתו ככובש ומשמיד עולמות.
ערפילי הבוקר שהביאו איתם קור ואת הרגשת הבוקר כבר נכחו בזירה המאולתרת בין מחנה אוראפל למחנה האקון ובמרחק רחוק ההרים הקפואים שאפיינו את ארצם של ההאקונים זהרו. החוקים היו ישנים: קרב עם חרבות ולא אקדחי מתכת ,רובי מתכת והיכולות שלו שהיו אהודים כל כך על דירזון.
הוא הישיר את מבטו אל מלך ההאקונים, חושמר, אורק מגודל שעל גופו הצטבר קרח, בעל שיניים מוחדדות ואור כחול בוהק שהגיח מתוך ארובות עיניו. הוא היה גבוה מדירזון בשני ראשים כמו רוב ההאקונים.
כשקריאת ציפור מתכתית שברה את השתיקה בזירה, דירזון כבר חשב על חמישה דרכים להרוג את חושמר במהירות. הקרב החל. הוא איבד לשנייה את הריכוז ומצא את עצמו מוטל על ברכיו, בעוד מלך ההאקונים, חושמר הצמיד את חרבו אל גרונו של דירזון וחיכה כמה שניות כדי שקהל הצופים יסתכל ויראה שהקרב נגמר. איך הוא עשה זאת?! שאל את עצמו דירזון. השנייה הראשונה עברה. דירזון הביט לרגע בחרבו שהוטלה על האדמה שקפאה מהקור הרב בארץ ההאקונים. רחוק מדי, חשב. השנייה השניה עברה. מה האפשרויות שיש לי? שאל בראשו. השנייה השלישית עברה. חושמר הזיז את חרבו לאחור בשביל תנופה כשהוא יערוף את ראשו של דירזון. הוא הניף את ראשו לאחור בדיוק כשלהב החרב עברה את המקום שבו ראשו היה. בתגובה מהירה דירזון קפץ ובעט בחרבו של חושמר וזאת נפלה על האדמה. הוא הרים אותה. חושמר פנה מידית אל חרבו של דירזון אך איחר את המועד. חרבו שלו ננעצה בגופתו ודם חם החל לזרום מהפצע. הוא משך את החרב מהגופה ופנה אל ההאקונים, יצורים גדולים, גבוהים לא מעט מדירזון ושחומי עור מהמזרח הקפוא.
"שמי הוא דירזון בן רינון המנוח, אוראפל טהור, נסיך האפלה ויורש העצר לרימן הגדול מעמקזור. ברגע זה נהייתם עבדי ממלכתי. חזרו אל ביתכם. התאבלו על מותו של מלככם וביום המחר, תחגגו את עבדותכם."

מקץ נצח חושמר הסיט את מבטו, אך הוא כבר אינו לא נמצא בארץ ההאקונים ואף אחד לא היה מאחוריו. בטח שלא עם חרבו נועץ אותו בחזהו של חושמר. הוא הביט בעננים השלווים ונראה כי לפי מיקום השמש היה זה צהריים. האדמה עליה הוא עמד הייתה לחה. הוא עמד על הפלג העליון של הר כלשהו.
אני מת? שאל את עצמו חושמר מלך ההאקונים, שהשמיעו עליו שמועות כה רבות על כוחו הגדול ועל מוחו החכם עד השמיים.
"כן," ענה קול ממתכת מאחורי חושמר. היה זה בחור לבן וקירח, נמוך יותר מחושמר אך בגובה הממוצע של גזע אוריאופל. הוא לבש כולו בגד סגול אחיד. חושמר לא היה יכל להסביר זאת, אך הילה מיסטיקנית עלתה מאותו בחור.
"למה אני פה? איפה אני?"
"מתת. ארץ המתים. יש לך עוד שאלות טיפשיות?"
"איך ארץ המתים? אל תזבל אותי. מי אתה?"
"שמי וזהותי אינם משנים. בדיוק כמו ששמך וזהותך לא משנים, חושמר."
"אז מה כן משנה?"
"ייעודך. מה ידוע לך על ארץ המתים ועל המלחמה הגדולה?"
"ארץ המתים נהרסה כליל במלחמה הגדולה."
"לא. זה היה ההפך. זה היה השקר שסיפרו לכולכם. כל ההיסטוריה שלכם מושתת על יסודות רקובים."
חושמר הסתכל על הבחור והרהר. הוא היה אמור למות. כישוף שיגור וריפוי מלא בשבריר שנייה? בלתי אפשרי.

עשן היתמר מן הבתים הנשרפים, מחניק את כל אלו שלא נשרפו יחד עם משפחותיהן. האפר מן שאריות הפגז והשרפה הכביד על האוויר הצח שעד לפני כמה דקות היה ברחוב. עוד קול פגז נשמע, עוד קול פיצוץ הגיע בעקבותיו.
הזר יצא מן הבית העולה באש מאחוריו וניגב את חרבו הנוטפת בדם באדם השרוף שהיה על המדרכה והחזיר אותה לנדן. הוא בחן מבעד לאפר המסתחרר באוויר את הפיצוץ שהתרחש רק בכמה רחובות ממנו ואז הסתכל חזרה על הרחוב. הבניינים בני השלוש קומות המסודרים בשורה לאורך כל מה שהעיניו של הזר ראו עדיין המשיכו להשרף, וכך גם האנשים שרצו ברחוב. אלו שלא עלו באש, נחנקו מהעשן והפיח. אבל לא הזר, הודות למסכה השחורה שעל פניו.
עוד קול פגז המלמד על כך שהתותחים בעיר התחתונה מתקרבים אל עבר העיר העליונה. עוד קול פיצוץ עז המלמד שגם מרכז העיר כבר אינו בטוח. הוא התקדם במעלה הרחוב, מתחמק מהשרופים והעולים מאש. הוא פנה שמאלה אל עבר סמטה קצרה שעדיין נשרפת. למרות שידע שהשרפה לא תפגע בו, הוא קיבל הוראות מדויקות לא לגרום לעצמו נזק. האנשים המשיכו לצרוח מכאבים עזים מאחוריו, אבל לא מלפנים. עוד קול פגז נשמע והוא ראה איך עצם מהיר בשמים מתרסק ברחוב ממול. הפיצוץ גרם לכמה בתים לקרוס, יוצר לו דרך לעבור מבלי להפגע מהשריפות. הוא עבר לצד השני בזהירות תוך כדי טיפוס על שאריות הבית.
המצב בצד השני לא היה גרוע יותר אך הזר שם לב שהוא טעה, גם כאן היו שרופים, נשרפים, צעקות בלתי-פוסקות של כאב. הזר נשאר בין הצללים ובחן את הפצועים – תריסר חיילים בתוך אוהל גדול. הוא הבין שזהו בית-חולים-שדה כשאיש נמוך קומה הגיע מן צדו השמאלי של הרחוב והתחיל להתרוצץ בינהם. כנראה רופא, הסיק הזר. הוא שם את ידו על הנדן, מתכונן להשתמש בחרבו. הוא התלבט איך לחתוך את הרופא כדי שלא יפריע לו לחסל את שאר החיילים. לבסוף, הוא הוציא את אקדחו, משך את הקנה לאחור וטען כדורים דרך החור שהקנה הסתיר. הזר יצא מן מחבואו אל פתח האוהל וירה כמה פעמים בבטנו של הרופא. כמה חיילים ניסו להגיע אל אקדחיהם המוטלים לידם על הרצפה אך איחרו את המועד. הזר הוציא מכיסו מצית ושרף את האוהל ביד אחת וביד השנייה המשיך לירות בחיילים שיכלו להגיע לאקדח. אז, הוא הסתלק. פונה אל המעבר ממנו הגיח הרופא, הזר התקדם.