"רצים לאן" פרק 4

אחרי טיסה ארוכה, ונסיעה של בערך שעה וחצי במונית הגענו אל השכונה של ג'סיקה.השכונה נראתה בפרוייקט חידוש ,ועמדו כמה מנופים גבוהים. הגענו לבניין שבו ג'סיקה הגוררה.
"הנה, אם ההוא היה שלושים ושתיים אז שלושים וארבע זה פה."אמר דן הצביע על בניין בן תשע קומות. נכנסו לבניין ועלינו לקומה הרביעית. השפה הספרדית, והמזג אויר החם לעומת החורף שממנו הגענו די הרגיעו אותי. תמיד יותר אהבתי קיץ, החורף היה מדכא בעיניי. עלינו לקומתה של ג'סיקה ועמדנו מול הדלת
"נראה לי בכל זאת היינו צריכים להודיע שאנחנו באים" אמר דן. "יכול להיות שהיא עברה דירה, או שהיא לא בבית."
"יכול להיות,בוא נקווה שלא." עניתי לו, באמת צריך לקוות שהיא בבית. בין שינויי מכשירי הסלורר נאבד לי המספר שלה, ולא הייתי טוב מידי בשמירה על קשר. דפקתי על הדלת, חיכינו כמה שניות ולא נשמעה שום תגובה.
"הנה אתה רואה! חוק מרפי, היא לא בבית. מה עושים עכשיו?" שאל אותי דן, זה התחיל לעצבן אותי אבל החזקתי את עצמי, וצלצלתי בפעמון.
"נמצא איזה מלון להעביר בו את הלילה, ונכנס ישר. לא חייבים להיפגש איתה." אמרתי לדן מנסה להרגיע את הדאגה שלו. הוא נראה מתחרט, אבל כבר נמאס לנסות להוריד אותו מהעניין. בכל פעם ששאלתי אותו מיד התנער, ואמר שהוא יותר מרוצה להמשיך.
"יאללה אין טעם לעמוד פה, בוא נזוז" אמרתי לדן.פנינו לכיוון היציאה, ולחצתי פעם נוספת על הפעמון בחוסר תקווה.
"אונו מומנטו!!!" נשמעה צעקה של בחורה מעבר לדלת, דן הביט בי ממתין לאישור שזה קולה של ג'סיקה.
"זה הדבר הכי משמח ששמעתי ביומיים האחרונים." אמרתי לו כששנינו מעלים חיוכים על הפנים.לאחר עוד כמה שניות של המתנה, נשמעו צלילי צעדים שהתקדמו אל עבר הדלת ולאחר מכן הדלת נפתחה. לא היה שום דימיון בין ג'סיקה לקייט, ג'סיקה הייתה גבוה, בלונדינית ושיער מטולטל. עיניה היו חומות, היא הייתה פשוט מדהימה ביופיה. היא לבשה עליה חלוק ורוד, ונראה שהערנו אותה. לא נורא.
"איתן?! מה אתה עושה פה?" היא שאלה בתדהמה כשראתה אותי.
"סתם הייתי בסביבה החלטתי לקפוץ לומר שלום." אמרתי לה בחיוך.
"לא באמת, מה מביא אותך שוב לכאן?" היא התעקשה לשמוע תשובה אמיתית
"אני דן דרך אגב, נעים מאוד." דן הושיט את ידו אל ג'סיקה, אין בחורה שהוא לא ינסה להשכיב, הפעם זה די הציל אותי, לא מיהרתי לספר לג'סיקה את הבשורות. למרות שלא הייתה שם היא נפגעה מאיסמנדיה מספיק.
"ג'סיקה." היא ענתה לו והושיטה את ידה בחזרה. "אוי, איפה הנימוסים שלי. מצטערת בואו תכנסו תניחו את התיקים."הדירה השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה שביקרתי כאן, ספה קטנה בצבע כתום דהוי הוחלפה בספה גדולה יותר בצבע אדום שתאמה לכורסא שעמדה לידה. הקירות נצבעו לורוד. הכל היה נראה חדיש יותר.
"תרצו לשתות משהו?" שאלה ג'סיקה
"כן אני אשמח לקפה, בלי סוכר." ענה דן בזמן שהנדתי את ראשי בשלילה.
"אז מה מביא אותך לכאן אחרי כל כך הרבה שנים, לא שאני לא שמחה לראות אותך כמובן."החלטתי שהגיע הזמן לספר לה מה קורה.
"ענבל התקשרה אליי לפני יומיים, אמרה שהכל חוזר. אנחנו נכנסים לשם, וקיווינו שנוכל להעביר אצלך כמה שעות לתכנן הכל לפני שאנחנו יוצאים לדרך."
"מה זאת אומרת?!" ג'סיקה צעקה בבהלה. "בעצם לא אכפת לי, תעשו מה שבא לכם אני לא קשורה לעניין." היא מיד התנערה. אפשר היה להבין אותה, אף אחד לא באמת רצה לשמוע על זה שוב.
"אוקיי." עניתי לה.
"אני נכנסת להתקלח, תרגישו בנוח."היא הניחה את הקפה בשולחן ליד דן ונעלמה בחדרה.
"וואו, היא מטורפת." התפעל דן.
"תתרכז רגע, זאת התוכנית." קטעתי את דן. " אנחנו יוצאים לקראת הערב, שלא יהיה חם מידי. עולים על ההר, בערך שלוש שעות. אחר כך אנחנו נכנס למקדש בתקווה שהכל ילך כמו שצריך, ונכנס לאיסמנדיה."
"לא נשמע מסובך יותר מידי."
"לא אמור להיות מסובך יותר מידי."
"היינו אמורים להעביר פה לילה לא?" שאל אותי דן בזמן שהוא לוגם מהקפה.
"כן, אבל אני מעדיף שנלך כמה שיותר מהר לפני שג'סיקה תתחיל לשאול שאלות." איך בא לי שכל זה יגמר כבר, ולהיות שוב בבית. החלטנו להזמין אוכל, משהו אסייתי שמצאתי על פלייר שהיה על השולחן. ג'סיקה אמרה שהיא לא רעבה, מוזר חשבתי לעצמי היא כבר מתקלחת יותר מחצי שעה. כנראה הטריד אותה מה שסיפרתי לה. בזמן שחיכינו לאוכל, דיברנו קצת על כדורגל, עבודה. דן מתחיל ללמוד שיווק ופרסום, מה שאמור לתת לו קידום מטורף בעבודה. לאחר שאכלנו דן נרדם, ואני יצאתי לעשות סיבוב בשכונה. ראשי עדיין היה מסובך מכל המאורעות. איך הכל חזר? מי זה שהשאיר לי את המכתב בבית? מה יקרה אם מקס בכלל לא שם, וסך הכל היינו צריכים להודיע למשטרה שהוא נעדר? המשכתי ללכת בתקווה לקבל תשובות למרות שלא היה ממי. נזכרתי באותו יום לפני שלוש עשרה שנים. אני וקייטי מלאי אהבה, ורצון לגלות את העולם. היינו בדרכינו לעוד טיול ממושך, עצרנו בפאב מקומי, ואז פגשנו שתי חבר'ה צעירים. בחורה מטולטלת עם חיוך ענק על הפנים, ובחור רזה גבוה שיער חלק ארוך אסוף בקוקו, ומשקפי ראיה עגולות. הם החזיקו מפה שהובילה למקדש איסמנדיה, מקדש של איזה דת עתיקה. מרוב סקרנות ביקשנו להצטרף אליהם, כי ארבעה זה יותר כיף. כן אלה היו ענבל ומקס, ולצערי הם הסכימו שנצטרף. אותם מחשבות של מה היה קורה אילו? הציפו את מוחי. אם לא היינו מתחילים לדבר איתם, או ממשיכים במסלול המקורי, או שהם היו מסרבים שנצטרף אליהם, או שהיינו פשוט בוחרים פאב אחר. לעולם לא נדע את התשובות, ולעולם לא אראה שוב את קייט. חזרתי לביתה של ג'סיקה, דן עדיין ישן. נשארו עוד שעתיים בערך עד שנצא אז אין צורך להעיר אותו עדיין. נשכבתי על הספה, מותש ממחשבות. ג'סיקה יצאה מחדרה, כנראה היא שמעה אותי נכנס. היא התקרבה אליי
"תעשה מקום" היא אמרה, והזיזה את רגליי.היא התיישבה לידי, הסתכלנו אחד לשני בעיניים, ושתקנו. לא ידעתי מה לומר. לבסוף היא החליטה לשבור את השתיקה.
"אני דואגת לך."
"אין לך שום סיבה לדאוג." עניתי לה, למרות שידעתי שזה לא נכון.
"תראה אני זוכרת מה זה עשה לך פעם קודמת, לקח לך הרבה מאוד זמן להתאושש. מה מבטיח לך שהכל יהיה בסדר עכשיו?"
"שום דבר, אבל אין לי יותר מידי ברירה."
"למה? מה אכפת לך מהם? הם לא פגעו בך מספיק?" היא שאלה בזמן שהיא מדליקה סיגריה. "איך היא בכלל מעיזה להופיע לך בחיים ככה אחרי הכל."
"היא באה להזהיר אותי." היגנתי על ענבל, היה צדק במילים של ג'סיקה. לעולם לא סיפרתי לה מה באמת קרה לקייט. עדיף שלא תדע, לפחות לא עכשיו זה ירתיח אותה עוד יותר. "חוץ מזה, הם ימצאו אותי בסוף. אני מעדיף להיות מוכן."ג'סיקה לקחה עוד שאיפה מהסיגריה, היא נראתה מאוכזבת מכל המצב. ולבסוף היא אמרה
"אני באה."
יופי עוד אחת, מה זה נראה כמו הזמנה ללונה פארק אני לא מבין.
"את לא, כל כך לא שאנחנו אפילו לא מנהלים דיון על זה." עניתי בכעס.
"אבל א-"
"בלי שום אבל." קטעתי אותה "המקום הזה לקח לי יותר מידי אנשים, אני לא מוכן לקחת אפילו סיכון הכי קטן שתפגעי. את הבן אדם האחרון שנשאר לי, אני צריך אותך כאן כשאני אחזור."
"טוב, בסדר." היא נשמעה מאוכזבת מכך ששכנעתי אותה להישאר. אבל אין מה לעשות, לפחות מישהו חייב להישאר מחוץ לזה.
"הגיע הזמן להתארגן, אני אלך להעיר את דן. תוכלי להרתיח מים בנתיים? המכור הזה בטח ירצה קפה."
"כן בטח, להכין לכם משהו לאכול?"
"אני בטוח לא, אולי דן ירצה משהו."
הלכתי לחדר שבו דן ישן. הסתכלתי עליו, אולי אני אשאיר אותו פה עם ג'סיקה חשבתי לעצמי. הם יסתדרו מצויין ביחד, ויהיה לי הרבה יותר רגוע לדעת ששתיהם בטוחים. אבל לפתע רעש חזק מכיוון הסלון
"מה… מה קורה כאן?" שאל דן עדיין חצי ישן.
"לא יודע אני אלך לבדוק" אמרתי לו.לא הספקתי לצאת מהחדר ששמעתי צרחה נוראית כנראה של ג'סיקה מלווה בשתי יריות.
"איתן אני יודע שאתה כאן, בוא אליי."
שמעתי קול מוכר של גבר, לא הצלחתי להיזכר מי זה אבל לא שמחתי לשמוע אותו.
"מי זה? ותעזוב את הבחורה!!!" צעקתי לכיוונו.
"אתה לא מזהה את חברך הטוב? אני חייב להגיד שנעלבתי."
שמעתי צעדים מתקרבים אל עבר החדר שבו אני ודן היינו, סימנתי לדן להתחבא. סרקתי את החדר בתקווה למצוא משהו שיוכל לשמש כנשק.
"נו איפה אתה איתן, אני מתחיל להתעצבן מלחפש אותך. חשבתי שתהגעגת."
דן בנתיים פתח את הארון וסימן לי לבוא אחריו. ראיתי גיטרה ישנה בתוכו, והחלטתי שזה מספיק טוב לנשק. הרמתי אותה באויר, וחיכיתי ליד הדלת עד שיכנס. אז זה קרה, הדלת נפתחה. ראיתי יד מחזיקה אקדח סורקת את החדר. עוד צעד, ואז הכיתי בו עם הגיטרה בראש. מה שהוציא אותו משיווי משקל, לא נתתי לו זמן תגובה הסתערתי עליו מאחור. הפלתי אותו לרצפה, האקדח עף לו מהיד. התחלתי לבעוט בו בלי הפסקה בבטן, עד שדן הרים את האקדח וכיוון לעבר הבחור.
"חסל את החרא!" צעקתי על דן.
דן לא חשב פעמיים, ושחרר לו כדור לראש. הפכתי אותו כדאי לראות מי זה היה. זה היה פול, אחד העובדים של אנטוני. ממש לא התגעגתי אליו.
"בוא נלך לראות מה עם ג'סיקה, ונסתלק מכאן. אין לנו יותר מידי זמן." אמרתי לדן.