"רצים לאן" פרק 2

פרק 2

כשהתעוררתי גיליתי שכבר חשוך, זה קצת ביאס אותי. בדקתי את הפלאפון, שתי שיחות שלא נענו אחת מאיציק המנהל בעבודה, השניה הייתה ממספר לא מוכר. בנוסף לשיחות היו שלוש הודעות. הראשונה הייתה מאיציק, ששאל איך אני מרגיש. ההודעה השניה הייתה איזה פרסומת של כרטיס אשראי. ההודעה השלישית הייתה מאותו המספר שהתקשר, ההודעה הזאת היייתה חדה כמו סכין.״אני נכנסת לחפש אותו, הם יבואו לקחת אותך עוד הלילה.״. ידעתי שאין יותר מידי מה לעשות, אני נכנס לשם, רק שאף אחד לא יקח אותי. אני הולך להפתיע אותם, שלא ישכחו עם מי יש להם עסק. אחרי שהתארגנתי על עצמי הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר ולא מצאתי משהו שסיפק אותי חוץ משתי בקבוקי בירה. הוצאתי אחד והחלטתי להזמין אוכל. בדקתי את המגנטים שעל המקרר, בסוף הלכתי על פיצה. בזמן שחיכיתי לשליח הלכתי לארגן לעצמי תיק, יש דברים שאצטרך איתי. אחרי שהפיצה הגיעה ואכלתי החלטתי להתקשר לחבר לפני שאני הולך. התקשרתי לדן, דן היה חבר מהבית ספר, היינו יוצאים הרבה לשתות בירה ולדבר על החיים. איכשהו גם אחרי אותו מקרה הצלחנו לשמור על קשר, שיטפתי אותו בהכל.

״אואו ל מתקשר!״הוא ענה בהתלהבות.

״מה המצב אחי אתה בא לשבת?אני מזמין״

״בטח, בא לך נלך לבית ספר?״ הוא שאל.

הבית ספר הישן, היינו אוהבים ללכת לשם ולהיזכר בילדות. לקח לי הרבה להתבגר, תמיד אהבתי ליהות ילד. שנאתי שגרה, למה להתבגר? למה לרוץ במרדף החיים הזה? אחרי מה? כסף, שם טוב. אני אף פעם לא רציתי, רציתי להנות מהחיים. טיילתי בעולם, דחיתי את הלימודים. עד שהטיול הזה נתקלתי בענבל ומקס.

״יאללה בוא״ ניתקנו את השיחה ויצאתי מהבית. עברתי לקנות שישיית בירה, ונסעתי לבית ספר דן כבר חיכה לי.

״ מה המצב אחי ?״ צעקתי לו מרחוק.

״וואלה.. מה איתך?״ הוא ענה לי. דן היה לבוש בג׳ינס שחור, וג׳קט עור חום. דן היה בחור שאהב להתלבש, רק מותגים. לפעמים נדמה שאין לו בגדים פשוטים בבית. נכנסנו לבית ספר, המלאתי תחושת נוסטלגיה, התיישבנו על ספסל, פעם הייתה פה ברזיה שתמיד הייתה משפריצה מצד אחד. עם הזמן כנראה החליטו להעיף אותה.

״מה הולך איתך? אתה נראה מוטרד.״הוא שאל בהתעניינות.

״אחי, ענבל התקשרה אליי.״

״מה? ספר אחי!״

סיפרתי לו את כל מה שעבר עליי בלילה, בסוף הוא שאל

״מה אתה מתכוון לעשות עם זה?״

״אני נכנס, עוד היום.״

“אתה יודע מה זה אומר…" בקול שלו נשמעה דאגה, היינו חברים טובים כנראה שגם אני הייתי דואג במקומו.

"כן… אבל אין לי ברירה,זה לא מרצון.אם זה קיים זה חייב להיות מושמד"

"כבר השמדת את זה פעם אחת, מה מבטיח לך שזה לא יחזור שוב?"
"שום דבר, מה שבטוח אני לא יכול לשבת בלי לעשות כלום."

לקחתי עוד לגימה מהבירה, הייתה שתיקה. שתינו ידענו מה אנחנו חושבים,שתינו היינו לא מרוצים מהעניין, ושתינו ידענו שאין מה לעשות. בסוף דן החליט לשבור את השתיקה.

״אחי אני רוצה לבוא איתך.״

״לא, זה מסוכן. אתה לא בא.״סירבתי בהתנגדות, אני לא מוכן לקחת על זה אחריות.

״איתן אני יכול לעזור לך, אתה לא יכול לבד.״

״יש לי את ענבל.״

״אתה באמת סומך עליה?״הוא שאל, האמת שבכלל לא. הוא המשיך

״תן לי לעזור לך, תן לי הזדמנות לעשות משהו שונה סוף סוף. אני לא יזיק לך, שתיים תמיד עדיף.״

הכאיב לי שהוא צדק, ידעתי שאני צריך אותו אבל לא רציתי לסכן אותו.

״ דן, אני לא רוצה שתסתכן״ אמרתי לו

״אל תדאג לי אחי, אני יסתדר. מה אתה לא סומך עליי?״

"זה לא קשור לסומך או לא סומך…"אמר בייאוש קל, הלוואי שהוא היה מבין. הוא לא יודע מה הוא מבקש.

"אחי, אחרי כל השנים האלה תן לי לעזור לך. לא אכפת לי מה זה או איך זה ישפיע, אתה צריך עזרה. אני לא יכול לשבת בשקט בידיעה שאתה שם."

כל כך לא רציתי להתשכנע אבל ידעתי שהוא צודק. אולי זה באמת יעזור, וחוץ מזה אני אשקר אם אגיד שלא התגעגתי אפילו טיפה.

"טוב, תקשיב" אמרתי לו

"אנחנו נוסעים אלייך, תקח דרכון, בגדים ליומיים הקרובים, ועוד כמה דברים. אנחנו טסים עוד הערב ללה פאס,אחד המקומות הגבוהים בעולם, בירת בוליביה." בוליביה, המקום שבו פגשתי את ענבל ומקס לראשונה.

"משם נגיע למקדש" סיימתי, בחיים לא סיפרתי לאף אחד איך מגיעים לשם.

"אחי אתה לא תצטער" אמר דןץ

הוא קם,הרים את הבירה שלו לאוויר ואמר

"אחי לחיינו,לחיי המסע הזה,לחיי ההצלחה שלנו, ולחיי הסוף של זה!"
לקחנו עוד לגימה ויצאנו לדרך.

•••••••••••••••••••••••� ��••••••••••••••••••••••� �•••••••

השעה הייתה מאוחרת דלק אור, והושמעה מוזיקה בתוך הבית. הם ידעו שהם חייבים להביא אותו, אנטוני יכעס אם לא. הם נשלחו להביא אותם, שתיים כבר היו בידיהם. הבחורה הצליחה לברוח, וליידע את איתן. זה היה לא טוב אבל חייבים להמשיך בתוכנית. אז הם מצאו אותה כמה שעות אחרי בשדה התעופה, והביאו אותה בכוח. דונון עדיין זכר את המפגש האחרון עם איתן, אותו הקרב שבסופו הובס. הפעם הוא ידע שהוא חייב להצליח אחרת אנטוני יכעס, והוא לא רצה להכעיס אותו. דונון היה בחור גבוה ושרירי, הוא אהב להתאמן בלחימה ולהתנפח. בסוף הוא ניהיה העוזר של אנטוני עד שהוא פישל, מאז הוא עושה עבודות חוץ. הוא אסף את שערו הארוך בקוקו אחורי, ופנה לריקאן.

"אתה מוכן? הפעם עושים את זה ישר ומהר. אין מקום לטעויות"

ריקאן התמנה להיות העוזר שלו, הוא היה קירח ונמוך. הדבר היחיד שהיה טוב בו הוא לאכול. דונון תהה לפעמים אם זה עונש נוסף שהוא קיבל את ריקאן.

"כן …בטח…" הוא גימגמם

"טוב זאת התכנית,אני נכנס לתוך הבית אתה מאחורי. אנחנו מוצאים אותו, אנ מתנפל עליו ואתה שם עליו את החומר מרדים. כל מה שאתה צריך לעשות, אל תפשל הפעם אחרת אני אקרע אותך!"

"מאחורייך,להרדים… אין בעיה, סמוך עלי"

הם התקרבו לעבר הדלת. התנגן שיר מוכר, הזמר סיפר למישהי כמה הוא אוהב אותה, וכמה הוא צריך שהיא תחזור.הוא בדק את הדלת, נעול. דונון החליט לעשות סריקה והורה לריקאן להישאר במקומו, אחרי סיבוב בבית הוא גילה חלון פתוח בקומה השניה. בינגו הוא חשב לעצמו. הוא חזר לריקאן ואמר

"אני נכנס מהחלון, אתה מחכה פה עד שאני אפתח את הדלת"

הוא חזר לחלון, והתחיל לבדוק אפשרויות. אחרי סריקה קצרה הוא מצא דרך לטפס אל החלון. אחרי כמה קפיצות וטיפוס חשב לעצמו שהאימונים אף פעם לא מאכזבים.הוא נכנס לתוך חדר שינה, האור היה דלוק ועל המיטה היו מונחים תחתונים ובגדים שנראו כמו פיג'מה. הוא יצא מהחדר ושמע קול של מים זורמים,הוא מתקלח זה מסביר את פשר הבגדים. זה לא יכול ליהות כל כך פשוט הוא חשב לעצמו. הוא הלך לפתוח לריקאן והורה לו לשמור על השקט, הם התקדמו לעבר המקלחת.

זה כלכך קרוב חשב לעצמו דונון, אולי סוף סוף יקבל את המקום שלו בחזרה. בצמרת ולא כמו עכשיו להיות תקוע עם הטמבל הזה. הוא עמד מול חדר המקלחת, הדלת הייתה טיפה פתוחה ואפשר היה להרגיש את האדים. דונון פתח את הדלת באיטיות, כשלפתע הוא הרגיש חבלה בראש שהפילה אותו על רצפה. הוא התסכל על עצמו, וראה שגופו מלא בצבע כחול וחבית צבע לצידו. הוא התרומם, ראשו כאב. הוא התקדם למקלחת הסיט את הוילון וראה שאין שם אף אחד. רק ריסוס על הקיר
״אני מקווה שהזעתם, 2-0 לי.״
דונון התמלא בזעם, איתן שוב הביס אותו. אנטוני יכעס הוא לשב לעצמו.

•••••••••••••••••••••••� ��••••••••••••••••••••••� �•••••••

הגענו לדירה של דן, הוא גר בדירה קטנה בת שני חדרים. סלון קטן עם טלוויזיה 47 אינץ׳, כורסאת מסז׳ וספת עורקטנה. מטבחון קטן שהיה ממוסמר עליו בר קטן עם מגוון משקאות, דן מאוד אהב אלכוהול. החדר האחרון היה חדר שינה עם מיטה זוגית, שתי אקווריאומים עם נחשים. הגענו לדירה והוא החל לארגן תיק.
״יאללה אחי תזדרז.״ אמרתי
״ מה יש לך מה אתה לחוץ לחזור לשם?״
״נראה לי שעיצבנתי כמה אנשים, השארתי הפתעה בבית.״
״מה עשית?״
״ אני יספר לך בדרך בוא כבר, אל תקח יותר מידי.״
דן סיים להתארגן ויצאנו לשדה תעופה. הגענו לאחד ממשרדי המכירות, ישב שם בחור עייף בטוקסידו בסביבות גיל השלושים. שאלתי אותו
״מתי הטיסה הכי קרובה לבוליביה?״
הבחור תקתק במחשב, ואז אמר
״ יש טיסה עם החלפה בפורטוגל בעוד 14 שעות.״
לא טוב חשבתי לעצמי, הם בטוח יחפשו אותי פה.
״מה הטיסות הכי קרובות לדרום אמריקה?״
הוא שוב תקתק במחשב וענה
״לברזיליה בעוד שבע שעות, ולבואנוס איירס בעוד תשע שעות.״ לא טוב יותר מידי זמן.
״מה הטיסה הכי קרובה?״
״פאריז שלוש שעות.״
״לקחנו שתי כרטיסים.״
לקחנו את הכרטיסים והמשכנו הלאה.
אמרתי לדן
״אנחנו חייבים לעוף כמה שיותר מהר, יכול להיות שעוקבים אחרינו. אסור לנו לבלוט.״
והמשכנו לכיוון הצ׳ק אין