רצה לעולם אחר

אני רצה הכי מהר שאני רק יכולה, בורחת מהרעש וההמולה ונכנסת לרוגע, לשלווה, ליער הגדול שבשבילי הוא כבר הפך להיות הכל.
הרעש של כל המלאכים נעלם לאט לאט כאיננו, אני מקפצת מעל גדרות בקלות, מרגישה קלה כמו נוצה, מחפשת את המסתור שלי, מחפשת את השלווה.
אני ממשיכה לרוץ ולעבור גדרות, הגדרות נהיות גבוהות יותר ויותר ככל שמתקרבים לאמצע היער שם כביכול גרים האורינים, אותם מלאכים אשר החרימו לפני אלפי שנים בגלל דעתם, הגדרות הן לא מה שעוצרות אותי מלרוץ וגורמות לנפילה שלי, סלע שלא שמתי לב אליו החליט להופיע מתחת לרגלי `הם מנסים לעצור אותי`, חשבתי לעצמי, אך אני לא אתן להם את העונג הזה, אני אמשיך לחפש את המקום שלי, אני אברח לתוך אמצע היער השומם, ואם אפגוש אוריני, אשאר איתו, הם לא מזיקים; להפך, הם אלא שרוצים את השלום. זה הכי רחוק שהגעתי אליו ביער הזה, עד עכשיו."
את שאר הדרך עשיתי בהליכה, אין לי לאן למהר, אני כבר יכולה לחשוב מבלי לשמוע את קולות ההמולה, אני שומעת את הציפורים מצייצות, את העלים מתחת לרגלי.
היתקלות בגבר זר, העירה אותי ממחשבות על לברוח מהכל ולהישאר כאן, איפה שטוב לי.
הוא היה גבוה ושרירי, חטוב ומוצק, שיערו החום היה ארוך עד לקו אוזניו ופוני צד הסתיר את עינו השמאלית, עיניו הכחולות כמו הים וידו השרירית שמחזיקה בי שלא אפול גורמים לי להירתע, צלקת של 3 קווים שאותו חוצה קו ובין הקו הראשון והשני יש פס אלכסוני קטן גרמה לי להפעיל כוח ולשתחרר מאחיזתו, אומנם אורינים אינם מזיקים, אך קרבה למלאך לא מוכר עלולה להיות קטלנית, בעיקר אם פגישה עם אותו מלאך היא אסורה בהחלט.
"אל תפחדי אני לא אפגע בך" קולו היה נעים כמשי אך משהו בו שידר לי חוצפנות רבה
"אני יודעת, אני לא מפחדת" ניסיתי להישמע אמיצה, אבל על מי אני עובדת, רעדתי מפחד מהפגישה הראשונה שלי עם מלאך אסור.
"אני ראל" עדיין הייתי מתוחה לא יכולתי להוציא הגה מהפה
"דרייאן" סיננתי
"בואי" הוא תפס את ידי והוביל אותי במעלה ההר ביער, עם כל צעד תחושת הפחד נימוגה והרגשה אחרת החלה להופיע כשהיה מהדק את אחיזתו בי ומחייך אליי.
ידעתי שמה שאני מרגישה עלול לעורר לי כל כך הרבה סכנות בהמשך, ידעתי שאני צריכה לברוח, אבל פשוט לא יכולתי, נשאבתי לעולמו, נשאבתי אליו.