רסיסים- פרק 2; מפלצות יער קיאונה

~~~~~
קודם כל ולפני הכל, אני רק רוצה להתנצל בפני כל הקוראים על המרווחים הארוכים בין הפרקים.
לוקח לי זמן לכתוב וגם לוקח לי זמן עד שאני מלטשת פרק ובוחרת להעלות אותו, אז מתנצלת על כך. שנית אני ממליצה לכל הקוראים לרפרף על הפרק הראשון לפני שהם קוראים את הפרק הזה, רק לשם רענון.
~~~~~

-זמן: עידן השחור.
-מקום: ממלכת הכסף, אזור 4; יער קיאונה.

הרוחות הקרירות שהעידו על בוא הסתיו הנעימו על פניו של טאי, בשעה שהיו סמוקות מגל רגשותיו שתקף אותו. העלים שנשרו מחלקו הנכבד של עצי היער מצאו מקומם על האדמה הרכה, עד שהתפוררו והיו כאחד איתה.
הוא הצליח להבחין בחלק מן העלים נופלים ממקומם בצמרות העצים במעין קסם משוקק מחשבה.
טאי נע ממקומו במהירות מסחררת, כאב חריף בראשו נדלק בכל פעם העז להרים את ראשו. עם זאת, הוא לא חדל מתזוזותיו. לרגע החל להרגיש את קצות אצבעותיו קופאות ומתעוותות תחת הלחץ, דבר שהקשה עליו לשמור על מַסֶּכֶת פניו הרגילה. הנערה ישבה בגב צמוד אל גזע של עץ ישן ועבה, ועקבה במבטה אחר סיבוביו הלא פוסקים של טאי, היא עצמה הייתה מעט מבולבלת ממה שעשתה, אך לא ציפתה שהדבר ישפיע נואשות על שׁוֹבֶה. היא התכסתה בגלימתה הכחולה והתחפרה בה על מנת לאטום את חום גופה. בעוד חיככה את ידיה זו בזו על מנת לחממן זו בזו, הם המשיכו להחליף מבטים זהירים אחד עם השני, אך אף אחד מהם לא פצה פיו. טאי הביט בפצעיה של בלייר ונעצר במקומו. זה היה מאחד הרגעים האלה שבהם רעיון גדול, הברקה- הייתה מגיעה ופתאום כל בעיה כבר לא נראתה בעיה, אלא רק עניין של יחס נכון. הוא הטה את ראשו כמנסה לעמוד אותה, אך הדבר היה בלתי אפשרי. כיצד ניתן לדעת דבר מה על בן אדם כאשר הוא לא יודע כלום על עצמו?
"עשי זאת שוב." אמר לבסוף. בלייר כיווצה פניה באי הבנה. היא בכלל לא ציפתה לזה.
"לעשות מה שוב?" השיבה בעוד לוקחת את רגליה לחיקה, טאי הניד בראשו בחוסר סבלנות.
"תתקפי אותי שוב." קולו היה תקיף משקיווה שיהיה, טאי הזכיר לעצמו שעליו למתן את האגרסיביות שלו כלפיה, אם הוא רוצה שתקשיב לו.
"אתה- אתה רוצה שאתקוף אותך שוב?" היא חזרה על בקשתו בנימה מופתעת, בוחנת אותו תחת מבטה.
"אני צריך לחזור על זה?" נאנח. הוא התרחק ממנה במעט ונשען על גזע עץ שהיה מאחוריו, בצורה מעט לא מודעת, שילב ידיו כנגד חזהו בעודו ממשיך להביט בבחורה בזמן שהיא נחבטת בבקשתו המוזרה.
"למה תרצה שאתקוף אותך שוב?" לשאלה הזאת היו אלפי תשובות כמובן, הסברים הרבה יותר הגיוניים ממה שטאי הרשה לעצמו להעניק. אך כמעט כולם ננצרו בלשונו. התשובה המובנת שרצה להעניק לה הייתה 'כי ביקשתי.' אבל הוא הרגיש כאילו השניא עצמו בפני הנערה די והותר.
"למה את שואלת כל כך הרבה שאלות?" אמר לבסוף. הוא ידע לעצמו כי הנערה לא תסרב, מכיוון שגם היא חיפשה תשובות, היא רק לא הייתה בטוחה בשאלה. היא הזיזה מעט את גופה באי נעימות, כפות ידיה כבר הלבינו תחת חוזק הקשר, אך נראה כי זה לא הפריע לה. כאילו הייתה רגילה להיות כלואה. ואז מבטה החלש התחלף במשהו קשה בהרבה.
"לא." ענתה בתקיפות, קולה עדיין רטט תחת שפתייה אך היה שונה מאוד מנימתה הראשונית.
טאי היה מעט מופתע בשינוי הדרסטי שהפגינה, אך לא איבד סבלנותו עדיין.
"תשחרר אותי. עכשיו." קולה היה שקט יותר אך גם הרבה יותר רציני ומאיים.
טאי נאנח בתסכול. הוא הביט סביבו והחל שוקל ברצינות את האפשרות של להסתובב ולעזוב אותה כלואה ופצועה ביער.
"אוקיי, ומה תעשי אם אני אשחרר אותך? תברחי? תרוצי מהר ככל שאת יכולה? את יודעת כמה עצום היער הזה, ילדה?" הדגיש בלעג, אם כי לפי חישוביו המהירים, היא אמורה להיות בערך בת גילו. בלייר התכווצה במקומה. "את תמותי מרעב או תיהרגי בידי שד לפני שתראי צל של בן אדם." הוא התקרב אליה באיטיות מעושה והתכופף על ברכיו.
"אולי באמת זה מה שאני אמור לעשות. לתת לך למות כאן לבד. אולי אפילו גרוע יותר, רק האלים יודעים מה מתחולל ביער הנוראי הזה." קולו היה ארסי ומאיים. וחיוך נאיבי התעקל על שפתיו האדומות, עיניו שמרו על מבט מאופק אל מול עיניה העצובות. היא יכלה להרגיש את נשימותיו המדודות על פניה כשבדיוק אז הוא התרומם והתרחק ממנה. הוא הסתובב אליה ולא נשאר שמץ מאיים על פניו, יכולותיו הכבירותלהחליף את תווי פניו במהירות היו מעט מפחידות בעיניה לא פחות מהתנהגותו האלימה.
"איפה אנחנו?" שאלה אחרי שתיקה קלה. זאת לא הייתה שאלה צפויה, שכן היא גם נאמרה בנינוחות מוזרה.
"יער קיאונה." אמר בנימה עניינית. צמרמורת עברה בגפה למשמע השם. "למה אכפת לך בכלל?" הוסיף.
"למה אתה רוצה שאני אפגע בך שוב?" טאי לקח נשימה עמוקה, הוא היה מאוד קרוב להתייאשות סופית.
"תראי, אני ממש קרוב לאפשרות של לרצוח אותך ולהסתלק מכאן. הדבר היחידי שעוד מחזיק אותך בחיים זה הפגנת הכוח העלובה שלך לפני רגע. רוצה להישאר בחיים? תעשי מה שאני אומר." אמר.
בלייר השתתקה, כעס חבוי התחפר בבטנה כלפיי המפלצת האנושית מול עיניה.
"בסדר, אני אנסה. אני לא מבטיחה כלום, אבל אני אנסה." היא לחשה והרימה את ידיה הקשורות.
היא נשמה עמוקות והרצינה פנים, טאי הבחין בה בריכוז רב ממקומו.
"איך בכלל אני אמורה לעשות את זה?" שאלה אחרי כמה דקות. טאי פלט אנחה מתוסכלת.
"פשוט אל תחשבי יותר מידי. תדמייני שזה קורה, וזה יקרה." הוא לחש. "ותרגעי בעיקר." סינן מבעד שיניים חשוקות.
היא אספה עצמה שנית והרימה את ידיה הקשורות במאמץ כואב. קמט מחשבה העמיק במצחה בזמן שהביטה על ידיה בהמתנה שמשהו יקרה, לרגע הייתה בטוחה שהיא מצליחה, שהיא תפגע בו, ואז, אולי, רק אולי, יניח לה לנפשה היא המשיכה לבהות בידיה במשך כמה שניות ואז פלטה אנחה.
"טוב, כנראה שלא." היא אמרה והפילה ידיה לחיקה, פרץ מים עליז נפלט באותה שנייה ופגע בעץ קרוב לטאי. פיה של בלייר נפער בהפתעה בעוד עיניו של טאי אורו למחזה.
"את-" הוא לא הצליח למצוא את המילים. "את- את שולטת במים!" הוא לחש בהתפעלות, לרגע ראשו הסתחרר מהבהלה ומההלם. הוא לא ידע שזה עוד קיים. הוא היה בטוח שכל היסודות נכחדו.
באותו רגע לא היה דבר שטאי רצה לעשות יותר חוץ מלדבר עם אימו. להוכיח אותה על טעותה.
ליבו נחמץ כשפניה עלו למחשבותיו.
"באמת? חשבתי שאני רק יכולה להוציא מים מהיד." היא משכה בכתפייה וגרמה לטאי לגחך במעט.
"בלייר." הוא התיישב מולה. "איך הגעת לכאן?" השאלה הזאת עלתה רבות במחשבותיו. אך עד עכשיו הוא לא מצא את המקום לשאול אותה. היו המון מקרים של איבוד זיכרון או שכחה בשנים האחרונות, הוא שמע על זה רבות. לרוב זה היה קורה בגילאים מאוחרים יותר, לאנשים שהיו קורבנות של התעללויות שדים. אך היא נראתה לו צעירה מידי בשביל להימנות איתם.
בלייר השתתקה לשמע השאלה, נראה כי היא הרגישה בחוסר נוחות בשביל לענות עליה.
משהו קר, מריר ועצוב עלה בגרונה בכל פעם שניסתה להיזכר בעברה.
"אני לא זוכרת הרבה." ניסתה להוריד ציפיותיו, אבל הוא רק הנהן אליה כנותן אישור להמשיך בדבריה.
"אני גם לא בטוחה שאני רוצה להגיד לך את מה שאני כן זוכרת." פלטה במהירות. היא לא התכוונה לומר זאת, אך זה היה בהחלט מה שחשבה. היא הייתה בטוחה שהוא יכעס עליה, או יאיים בשנית, אך במקום רק סיפק אותה בחיוך מבין. "אני יכול להבין למה." אמר לאחר כמה שניות. "אבל אני יכול לעזור לך." אמר לפתע, בלייר סינננה כלפיו מבט ספקני.
"בסדר. אם כך-"
"אני רק זוכרת שרצתי." קטעה אותו, והוא נאבק שלא לסנן חיוך ניצחון. "כל הגוף שלי כאב, הוא עדיין כואב. אבל פחות. ניסיתי למצוא דרך לצאת מהיער המזורגג הזה," היא הסתכלה בשנאה על העצי שסובבו אותם.
"אבל לא הצלחתי. הגשתי אבודה. ופחדתי. ממש פחדתי." היא פתחה ידיה עבורו כמראה לו את כמות הכתמים והשריטות שעליהן. "אני לא יודעת מה עשה לי אותן." קולה רעד. טאי הרים גבותיו בספק למשמע תיאור דבריה.
"את לא זוכרת עוד כלום? את לא זוכרת מאיזה אזור הגעת? מי המשפחה שלך? איך הגעת לכאן?" שאל במהירות, לפתאום, הבחורה שמולו נראתה הרבה יותר מסקרנת.
"אני מעדיפה שלא להיזכר בזה." אמר לפתע. "כל פעם שאני מנסה, זה מרגיש נורא. כאילו מישהו דוקר את מוחי עם סכינים קטנות." טאי הנהן בתגובה.
הוא נעמד לאיטו ושלח זרועותיו לכיוונה, "קדימה, עמדי." אמר ברוגע. השינוי המוזר בהתנהגותו בלבל אותה עד מאוד. היא היססה במעט לפני שנטלה ידיו ונעזרה בהם בכדי להיעמד.
הוא לכסן מבט אל חרבו שנשענה על אחד מהעצים בפסטורליות, והתרחק מעט מבלייר בשביל לקחת אותה.
מידת הערכה מוזרה עטתה את פניו כשהרים אותה.
"למה אתה כל כך נחמד אליי פתאום?" עקבה אחריו במבטה.
"פשוט תגידי תודה ותשתקי." אמר בקרירות.
הוא הסתובב אל בלייר במהירות והרים את ידו אל קו פניה, הוא פתח את אגרופו וכעבור מספר רגעים להבה קטנה התגלתה סנטימטרים ספורים מעל כף ידו, מרצדת באוויר הנעים. בלייר מעדה אחורנית בבהלה, סלידה ופחד תקפו אותה.
טאי קימץ במהירות את ידו לאגרוף והלהבה כבתה. סלידתה של בלייר ממנו הייתה כעוד דקירה קטנה בתוך ליבו הנוקשה. הוא היה חייב להודות מול עצמו, שהיה רגיל לכך. כל חיו הביטו עליו בעין רעה בגלל כוחותיו המיוחדים. אך הוא ציפה ממנה לתשובה שונה.
"סליחה," לשניה, אילו רק לשניה אחת, היא יכלה לראות שהוא נפגע ממנה. לאחר מכן עיניו שוב עטו את אותה עלטה לא מובנת. לרגע טאי היה נראה לה כבן אדם שונה לחלוטין. אבל היא ידעה שזאת לא האמת, ושנאה את העובדה שנתנה לו לשחק ברגשות האשם שלה.
"זה פשוט היה טיפה מפתיע." היא גיחכה, טאי כמובן החזיר לה חיוך, אך עיניו לא היו שותפות לו.
הוא משך בכתפיו בביטול.
"עשה זאת שוב." אמרה בהתלהבות מסוקרנת, היא לא הורידה מבטה מידו.
"מה?" שאל בהפתעה, חיוך קליל התעקל על פניו.
"תעשה את זה שוב!" הפעם נימה ילדותית התגנבה לקולה.
"בסדר," לחש ופתח את אגרופו. הפעם הלהבה שהתגלתה הייתה גדולה יותר, בתוכה נתגלו צבעים שונים, מרהיבים, מתעתעים. היא רקדה תחת הרוחות הנועזות של הסתיו שהוחמרו ככל שהזמן עבר.
בלייר פכרה ידיה תחת הלהבה והרגישה את חומה העדין. צמרמורת נעימה עברה בגופה.
לבסוף משכה ידיה וצפתה בטאי המרותק למחזה הלהבה, לרגע תהתה למה דווקא הוא זה ששולט באש. הקרירות והאיפוק שלו נראו כהפכים גמורים מכוחותיו הפראיים.
"איך קוראים לך?" שאלה בשקט שנתפס ביער.
הוא הרהר מעט לפני שהעניק לה תשובה, הוא עדיין לא היה בטוח אם ניתן לסמוך עליה.
"טאי," אמר לבסוף, היא נראתה מופתעת, כאילו ציפתה לשם אחר. הוא הביט בה בסלידה.
"על מה את צוחקת?" לחש בקול רוטט, אפילו לא מביט בה היא רק הנידה בראש.
"מה אתה רוצה ממני, טאי?" שאלה לרגע. טאי צחק ביובש לשמע השאלה והביטחון שתפסה, הוא הביט בה בהתגרות וכיבה את הלהבה מידיו.
"טוב, בהתחלה רציתי להרוג אותך." אמר בכנות לאחר כמה שניות. "אני עדיין מהרהר בזה." הוא בחן אותה, בלייר שלחה לו חיוך ציני בכתשובה. "עכשיו אני רק רוצה להבין אותך." היא בהחלט הייתה לא מובנת תחת עיניו; לבושה, התנהגותה, עברה המחוק, כוחותיה.
"ומה אתה רוצה מהכוחות שלי?" אמרה בזמן שהעבירה מבטה על היער. השמש הסתננה מבין צמרות העצים והתגלתה מידי פעם בנקודה אחרת ביער, דבר ששיווה לו מראה מעט קסום.
"שום דבר. למען האמת אני רק רוצה לעזור לך. אין הרבה אנשים כמוני וכמוך, למען האמת, אני חושש שאנחנו היחידים שנשארו." הרצין את קולו.
"בני האדם היחידים שנשארו?" שאלה, חרדה תקפה את בטנה. טאי גילגל את עיניו בעצבנות.
"לא, יסודות היחידים שנשארו." הוא לא היה בטוח כיצד הצליחה להתבלבל בדבריו, אבל בכדי למנוע שאלות מיותרות, טאי ישר מבטו אליה וניסה להסביר את עצמו.
"יסודות הכוונה לשליטה באלמנט. למשל מים." הוא החווה עם ראשו לכיוונה, פיה נפער כשהבינה שמדובר בה. היא התקרבה אליו במהירות. "כמה יסודות אמורים להיות?" שאלה בסקרנות.
"אני לא יודע. את הראשונה שפגשתי. עד עכשיו הייתי בטוח אני היחידי." קולו נחלש בכל מילה.
"בגלל זה אתה כל כך נחמד אלי פתאום?" גבה הורמה אליו וחיוך סתמי הופנה לכיוונו. בלייר הבחינה במהירות בצורה בה שינה את הבעת פניו לאחת אטומה יותר.
"תזהרי." הוא אמר בקול אפל ושקט, דבר שגרם לה להירתע מעט מכיוונו, אך לא לאבד את האומץ שלה.
"הפתעתי אותך? אתה לא נראה כמו אחד האנשים שמופתעים בקלות." היא צדקה.
טאי בהחלט לא הופתע בקלות. היו המון דברים שלא חזה, אך הוא נתן להם לעבור לידו בניסיון לשדר חוסר אכפתיות. אבל כוחותיה של בלייר הפתיעו אותו. יותר מכל דבר אחר, הוא פעם לא חשב שהוא ימצא עוד מישהו שיוכל להבין את העול הנורא שסחב עימו לכל מקום אליו הלך בגלל אותם הכוחות. אותה צלקת ארורה אותה לא בחר לסחוב, אותם המבטים המוכרים שמחקו כל תחושת שייכות. אבל בלייר לא יכלה להבין אותו. היא גילתה את כוחותיה רק הרגע. היא לא ידעה את הסבל שהם גוררים.
צמרמורת נוראית עברה בגופו של טאי כשחשב על מה היא עומדת לעבור.
"הדבר היחידי שהפתיע אותי זאת העובדה שאת עדיין לא מתה. לא נורא, עוד מעט התחכמויות ממך ואני אתקן את זה." הוא לא ממש התכוון לאיים עליה, אך אם כל משפט שאמרה היא גרמה לו להתעצבן יותר. קולו היה כה עדין כשדיבר, דבר שגרם לאיום להישמע הרבה יותר מפחיד.
היא התקרבה אליו בעצבנות "אני יודעת שאתה לא תעשה לי כלום." אמרה בכעס. "אתה צריך אותי."
הוא לא רצה להודות בזה, אבל הוא בהחלט היה זקוק לה. אם היא לא הייתה מתגלה כיסוד הוא היה משאיר אותה ביער ממזמן, אבל כשהיא התגלתה כבעלת כוחות היא גם גילתה את ערכה.
"אתה אמרת שהיער הזה מלא בשדים לפני כן." אמרה לאחר כמה דקות של שתיקה. "למה התכוונת?" באופן אינסטקטיבי שלחה בלייר מבטים פראנוידים לצדדיה.
הבעתו המשועשעת חזרה מיד. "מה קרה? אל תגידי לי שאת מפחדת." הוא גירד מעט את ראשו, ושיערו הלבן התפרע עוד יותר.
"לא. אני פשוט תוהה. אם יש כאן כל כך הרבה שדים, מה אתה עושה כאן?" היא הרימה פניה אליו בחריצות.
חיוכו של טאי לא ירד, הוא הזדקף והחל להתהלך, אם כי בלייר לא זעה במקומה, טאי חג סביבה באיטיות, בוחן אותה מכל צדדיה.
"את די פיקחית." ציין. "את לא צריכה להתערב בדברים שלא נוגעים לך. זה רק יסבך אותך יותר. ואני רואה שאת כבר מאוד מתוסבכת." חייך אליה, בלייר השפילה מבטה אל שמלתה המלוכלכת ולפצעיה ומיד הרימה עיניה חזרה אל טאי. הוא עמד מולה פתאום, היא אפילו לא הצליחה להבחין בו זז.
"תאספי את עצמך, בלייר. אנחנו הולכים." אמר, קולו לא היה חד פחות ממבטו.
"הולכים?" לחשה. "הולכים לאן?"
"לאן את חושבת?" שאל בחוסר סבלנות. "לכפר שלי." הוא התגרה בה בעצבנות, אך שאלותיה המטריחות הציקו לו מידי בכדי שיהיה לו אכפת.
"הכפר שלך?" שאלה במהירות, מרימה קצוות שיער מעייניה הכחולות-ירוקות. המעשה חשף קעקוע קטן מאחורי אוזנה, בצורת חצי ירח. לטאי לא היה זמן להרהר במשמעות שלו.
"כן, באזור 4. מקום מאוד נחמד." הוא כמובן, שיקר.
"למה שתיקח אותי איתך? שאלה בספקנות. טאי עצר מסיבוביו הכפייתיים.
"יש לך מקום אחר להיות בו?" הוא הביט בה בשאלה, היא הרימה ראשה בהתרסה למשמע שאלתו.
"אני מניחה שכן, אני פשוט-"
"פשוט לא זוכרת." קטע אותה בעצבים.
" אני צריך לחזור." הציג בפניה את העובדות. "את יכולה בוא איתי, או להישאר כאן."
בלייר משכה בכתפייה בקלילות. "חבל שלא הצגת את זה ככה בהתחלה." אמרה, טאי ליכסן אליה מבט וראה את חיוכה המציק, הוא לא יכל שלא לחייך גם כן. רעש חזק נשמע, טאי הרים את ראשו, תר אחרי מקורו. להקת ציפורים התעופפה מבין צמרות העצים במהירות. רחשים החלו להישמע מתוך אפלולית היער. בלייר הביטה סביבה בדאגה, היא יכלה להבחין גם בתווי פניו של טאי יוצאים מכלל עיקולם הרגיל.
"הנה, תביאי," הוא לחש לכיוונה, מבטו נח על זרועותיה הקשורות. בלייר הורידה מבטה אל ידיה והביטה בו בשאלה. היא הרמה זרועותיה אליו, בוחנת אותו בסבר פנים. טאי שלף במהירות אולר קטן מאחד מכיסי מעילו השחור. הוא חתך את החגורה בגסות, אך נזהר שלא לפגוע בעורה עם הלהב.
היא שלפה את ידיה מהקשר הסבוך במהירות וסובבה לאיטה את פרקי ידיה, עיוות של כאב עבר על פניה.
היא הסתכלה על האולר שלו, הלהב היה מעוקל ומשויף. אם כי האור שריצד על הלהב שיווה לו מראה נקי וחדש, היה אפשר להבחין שזהו אולר ישן מאוד על פי הניצב שלו.
"אתה לא מפחד שאני אברח, או אתקוף אותך?" היא שאלה אותו לאחר כמה רגעים בהיסח דעת.
"אני לא חושב שאת מטומטמת מספיק בשביל זה." הוא חייך באדיבות כאילו החמיא לה עמוקות עכשיו, אך בלייר החמיצה פנים בעצבנות.
"קדימה," הוא התעלם ממנה בקלות. הוא היה מוטרד מהשינוי המוזר שהתרחש עתה. כל חושיו אמרו שעליו להימלט מהמקום הזה, וכמה שיותר מהר, אחרת הוא יקלע לצרות גדולות יותר משיכול לדמיין.
"אם את תנסי לעשות משהו, גם הדבר הכי קטן, אני לא אבחל באמצעים." הוא הזהיר אותה, איכשהו, גם בתוך כל ערבול החושים שתקף אותו, קולו המאיים עדיין נשמע יציב וחד.
היא נפנפה בידה בביטול, כל מה שרצתה זה לצאת מהיער ההוא, גם אם הדבר מותנה בשיתוף הפעולה שלה. הוא התחיל ללכת במהירות, צעדיו גדולים וזהירים כצל המתגנב בין גזעי העץ העבים.
השמש כבר החלה לשקוע מאחוריהם, והשמיים נצבעו בכתום מרהיב.
טאי אהב את הצבע של השקיעה, הדבר היה מעניק לו שלווה ששום דבר אחר לא הצליח להעניק לו.
לרגע הרים את ראשו בכדי להתפעל מצבע השמיים, אך מבטו מיד נמשך אל ענן העשן הגדול שהעיד על שריפה והעיב על השמיים הנקיים.
ליבו של טאי החסיר פעימה.
הוא לא היה צריך לצאת מהכפר.