רסיסים- פרק 1; ולא נותר אף אחד.

הוא לא ידע איך הוא הגיע לשם.
רגליו היו יחפות ואצבעותיו התרווחו על הדשא הרטוב תחתיו, הוא יכל להרגיש את החום.
הוא עמד באמצע מקום שהוא לא זיהה, באמצע שום מקום.
פניו בהו מטה, מנסות לבחון את האדמה בניסיון קלוש להבין.
אגלי זיעה נטפו מפניו מהחום הנוראי, הוא הרים את פניו, והפנה מבטו בפאניקה קלה, הוא לא יכל לראות דבר מלבד אש. להבות ענקיות חסמו את שדה הראיה שלו, הן כילו הכל סביבו, שרפו הכל עד עפר.
לרגע מבטו התמקד על דבר מה, ואז הוא הצליח להבין איפה הוא. הוא לא הבין איך לא הצליח לראות
זאת קודם, אך לא טרח לברר עם עצמו את הפרטים. זה כבר היה מאוחר מידי.
הוא עמד באמצע יער, ולא היה לו לאן לברוח.
אבק ועשן כיסו את השמיים, ולרגע היה נדמה לו כי זה כל מה שהוא מצליח לנשום. האש עדיין לא הגיעה אליו, אבל היא הייתה קרובה. יותר מידי קרובה.
הוא החל לשמוע צרחות, צרחות של אנשים שהוא הכיר, אבל הוא לא ידע מי הם. צרחות של פחד. הקולות התחזקו מרגע לרגע וחלחלו עמוק בתוך עורו המחוספס וגרמו לו לרעידות קלות.
הוא הרגיש חסר כיוון, חסר מוצא. דבר חוץ מלהט האוויר לא הרגיש לו מציאותי.
הוא השתנק קלות תחת הלהבות שעכשיו שררו סביבו ויצרו מעגל סביב גופו. הוא לא הצליח להזיז את עצמו, הוא רצה לעשות משהו בנידון, אך הלהבות נראו גדולות מידי בשביל להשתלט עליהן, פראיות מידי בשביל לעצור אותן.
צמרמורת עברה בגבו כשמשב רוח קריר עטף את פניו. זה לא היה סביר, אבל הוא יכל להרגיש את זה. עורו רעד תחת משב הקור, שלא הנעים את מצבו, אלא רק הפחיד אותו יותר.
הוא לא ידע מה זה היה, אבל עמוק בתוך היער, בין העצים הבוערים, העשן הסבוך והשמיים האפורים, הוא ראה משהו. הראש שלו הסתובב כשניסה להתרכז, מסביבו עצים התמוטטו ושרפו חלקות שלמות של דשא, אך הוא לא הניד עפעף. הוא ידע שיש שם משהו, הוא לא ידע מה. הוא לא ידע למה. ואז משום מקום, הוא שמע את עצמו צועק. הוא לא קלט שזה קולו עד ששמע את ההד בין עצי היער שנשרפו עד שורשם..
הוא הזיז את רגליו באטיות, ומעד. לרגע הוא חשש שהוא בחיים לא יצליח להרים את עצמו. האש אכלה כל מה שהיה סביבו וכיסתה את היער באדום בוער. הוא לא פחד ממנה, הוא לא פחד מהכאב או מהחום.
הוא פחד מהצרחות, הצרחות החזקות ששברו אותו מבלי שהבין למה. והוא פחד ממה שראה בין העצים.
זה נע באיטיות, אך בנינוחות מוזרה, המצב הקיים ביער לא נראה כה מתריע בפני אותו הדבר.
הוא לקח נשימה עמוק וניסה לצעוד בכיוונו, לפתע הלהבות כבו כולן. היה רק חושך סביבו. אבל הוא יכל להישבע שמשהו בהה בו מהאפלה.
"טאי!" נשמעה צעקה.

-זמן: עידן השחור.
-מקום: ממלכת הכסף, אזור 4;

טאי פקח את עיניו במהירות והרים את פלג גופו העליון מהבהלה. ראשו נתקע במדף שניצב ליד מיטתו עליו היו כל מיני ספרים ישנים שצברו אבק לאיטם.
הוא פלט אנחת כאב ושפשף את ראשו במקום הפגיעה. הוא יכל עדיין לשמוע צרחות, אבל הפעם הוא זיהה את הקולות, אלה היו אנשים שהתגוררו איתו בכפר.
"מה הפעם?" הוא דיבר לעצמו, הוא היה טוב בזה, למען האמת, הוא אהב את זה. הוא מצא את עצמו כחברה טובה הרבה יותר מאשר שאר האנשים. הוא נעמד והביט בחדרו הקטן, השקט שאפיין את ביתו כבר חרה לו במעט, אך הוא ניסה להתעלם מזה בזמן שהוריד את בגדיו מהוו שהיה צמוד למיטתו.
בזמן שהוא הידק את המעיל השחור והארוך שלו, הוא יכל להרגיש את ההמולה שהייתה בחוץ. לא היה צריך הרבה מאמץ בכדי לדעת זאת, החלונות שבחדרו זזו במעט מרוב הרעש שהקימו.
טאי הביט בחרבו בזמן שמעך חליטת עלים אל תוך כוס מים פושרים, הוא למד את זה מאימו.
אימו הייתה הבן אדם הכי חכם שטאי הכיר. היא הייתה יפה וענווה, אם כי השנים היו מגיעות גם לשיערה, תווי פניה תמיד נשארו מעודנים ושלווים כפי שטאי זכר אותם עוד מילדותו.
כאבי הראש שלו לא חדלו גם כאשר הגיע לתחתית הכוס, ודפיקות ליבו גברו לשמע הצרחות בחוץ.
הוא לא ידע מה יותר הריץ את דמו, המחשבה על סיוטיו הלא פוסקים ומטרתם, או המחשבה שבחוץ משתולל כאוס. אך במחשבה שנייה, לדאבונו, בחוץ תמיד השתולל כאוס.
הוא הכריח את עצמו להתרומם מכיסא העץ הפשוט שעתה החל לקבל צבע שונה לחלוטין מצבעו בעבר.
בצעדים כבדים הוא ניגש לחרבו, הוא חייך אליה כאילו הייתה בשר ודם. "קדימה אקסט. בואי נלך לשסף כמה אנשים," הוא צחק כמובן. אך ברגע שהמילים יצאו לו מהפה הוא הרגיש סערה מתחוללת בקרביו.
הוא קשר את הנדן לגבו והרים את חרבו, בנינוחות עלומה, הוא הכניס אותה לנדן ויצא במהירות לרחוב.
הדבר הראשון שראה לא הפתיע אותו, הכפר שלו נודע ככפר הקרוב ביותר לים הטיטאנים. מה שבהשתייכות קלה אמר שבכפר שלו, היו הכי הרבה שדים. שדי מים, היו נדירים, אך תמיד תעו דרכם לכיוון הכפרים שבאזור ארבע, ולפיכך, גם לכפרו של טאי. ברחובות המרוצפים אבנים מבריקות, טאי בהה באנשי כפרו מתרוצצים ממקום למקום, בתוהו מוחלט. עיניו נתפסו בילד הצעיר והמוכר שנעמד על יד אחד מעצי הדרך. הוא צרח וצעק ללא אימרה מסוימת, או כפי שנראה לעין, גם ללא סיבה מוצדקת.
"היי אליוט," הוא צעק לילד שנעמד ליד אחד מהעצים וצרח בחוסר הקשר.
"אתה מוכן לסתום?" הוא הביט בו. הילד שתק במהירות, שיערו היה יוצא דופן באזור הרביעי. לרוב צבע השיער הכי שכיח היה בלונדיני, או ברונטי. לאליוט הייתה פלומה לא מסודרת בצבע שחור פחם.
"מה הולך כאן?" שאל טאי במהירות, סוקר במבטו את הרחובות ההומים בהמולה היסטרית.
"היה כאן שד." הוא אמר בלחישה עיניו נחו על טאי כעל מושיע. טאי גלגל את עיניו בעצבנות. שדים היו חלק משגרת יומו. מאז שהוא זכר את עצמו. בהתחלה, היו משתמשים בשמותיהם על מנת להטיב את התנהגותם של הילדים השובבים, אך לאיטו, ככל שהילדים גדלו, אגדות הפכו למציאות.
עם הזמן האימהות התוודו, וגם אם לא, ילדים גילו את האמת. הפשיטות של שדים ומפלצות נעשו לעיתים כה קרובות שכבר אי היה אפשר לברוח מזה. אי היה אפשר להעמיד פנים שהם לא קיימים.
הם הפכו לגורם המוות הראשוני. וכשילדי החלו לראות שאנשים וחברים שהיו עימם כבר לא חזרו, היה ניתן להרגיש את הפחד.
אבל ככה הם גדלו, ולזה כולם היו מורגלים. המצב השתפר ככל שהאנשים בכפר גילו אצלם יכולות עליונויות. כוחות מיסטים שהיו אמורים לעזור להם בקרב נגד השדים והמפלצות, אבל לרוב הכוחות האלה לא שינו מאומה. רוב האנשים מתו עוד לפני שהצליחו להשתמש בהם.
"יש כאן כל יומיים שד. מה קרה לציידים?" הוא אמר, לעג נגנב לקולו, וטאי לא ניסה לרסן אותו. אם כי ידע שאביו של אליוט היה אחד מן הציידים.
"הם מתו. חלקם נפצעו. אבל רובם מתו." עיניו של טאי נפקחו בבהלה.
"ואבא שלך?" הוא שאל בנימה מעוניינת, אם כי כל מה שתקף אותו היה בלבול.
"הוא נפצע, זה מה שאחותי אומרת."הוא לחש. אליוט היה אחד מהילדים של השכנה שלו, טאי הכיר אותו היטב בגלל שהוא היה הבן היחיד שלה מתוך שבעה ילדות, ועד כה, הוא היה הכי בעייתי. אליוט אהב לצעוק הרבה, לבכות הרבה ובעיקר לעשות כל דבר שימשוך אליו תשומת לב. ככל הנראה זה מה שקורה כשאתה גדל עם עוד שש אחיות. אליוט היה גם כמו אזעקה בשביל טאי, כל פעם שהיה קורה משהו ממש רע, היה אפשר לשמוע את הצעקות שלו בכל רחבי הכפר, כמתריעות על מצב סכנה.
"איפה השד הזה עכשיו?" הוא שאל במעין נימת כניעה. הוא חש כאילו לא היה צריך לצאת מביתו. אף אחד בכפר הזה גם ככה לא אהב אותו. למה שהוא יעזור להם? טאי גירש את המחשבות האלו מראשו במהירות.
"חלק אומרים שהוא ביער, אוגר כוחות. הוא יתקוף בלילה." אמר אליוט כמדקלם את דברי אביו. חיוך עקום הופיע על פניו של טאי כששמע את דברי הילד הצעיר.
"הם אמרו שזה שד משנה צורה." נימתו העניינית התחלפה מיד בקול השטות המוכר שלו."נכון שזה מגניב?" הוא התרגש וצעד מעט לכיוון השער הצפוני, שהיה במרחק בתים ספורים מהם.
"לא, זה לא מגניב אליוט. כל השדים משני צורה," ענה טאי בגיחוך והתחיל להתקדם במעלה הרחוב לכיוון השער, הוא עזב במבטו את אליוט והחל לפתל את דרכו בין האנשים הרבים. האנשים המוכרים הביטו בו במעין ניכור כשעבר על פניהם, אך זה לא היה חדש לו. הוא עתה את המסכה המחויכת שלו, זו שהתאמן עליה זמן כה רב, והמשיך בדרכו, כשחיוך לועג ויהיר על פניו.
בכפר שלו היו חמישה שערים שונים אל היער ושני שערים אל חופי ים הטיטאנים, אך השער שליד הבית של טאי היה השער היחידי שמוקם ליד בתים מאוכלסים, ואולי בגלל זה רוב הבתים שמוקמו כה קרוב לשער היו שכוחי אל.
הוא פסע בזהירות בדרך הסלולה של היער, אך הוא ידע שכבעוד מספר קילומטרים היא תפסיק, מי שסלל את הדרך לא התכוון שהאנשים יעמיקו ביער, הדרך הסלולה הייתה רק למטרות ציד.
אם כי רוב החיות כבר נעדרו משוליה.
טאי ירד בדילוג קל מהאבן האחרונה בדרך, וחייך למראה היער הירוק והסבוך. הוא אהב את היערות. השקט שמצא בהם היה נדיר לאזורו, הוא היה מוצא את עצמו המון פעמים בורח ליערות כשמאס עליו היחס של אנשים הכפר. ביער הוא לא הרגיש שונה, מקופח או מנוכר. הוא הרגיש שייך.
לרגע עלתה בו תמונה מסיוטיו, דמו קפא בפתאומית. הוא ידע שזה לא היה היער מחלומו, אך הדמיון עצמו היה כה רב, שטאי החל להרגיש את הדם אוזל מפניו הלבנות.
הוא הוציא את חרבו מהנדן והחל להתהלך ביער, היו דברים מעטים שטאי הכיר כה טוב. ביניהם נמנו אימו, הוא עצמו, והיער. ריח האורנים היה משכר בשבילו.
הוא נע בין העצים בזהירות כה מיומנת, אך עדין הרגיש מגושם. הוא קיפץ כאיילה ממקום למקום, מחפש אחד עקבות שעלולים לרמוז לו על מקום הימצאותו של השד. בדרך כלל הוא לא היה צריך לעשות את זה, באזור ארבע הוכשרו ציידים מנוסים לתפיסת מפלצות ושדים, אך עכשיו, כשרוב הציידים מתו, טאי הרגיש כמו המפלט האחרון. הוא גיחך כשמחשבותיו נדדו לסיטואציה בה ימות בקרב מול שד על מנת להציל את אנשי כפרו, אך מבטו הרצין כשגילה צעד תבוע בבוץ.
"בני אדם טיפשים." הוא לחש לעצמו, מכיר בעצם היותו שונה. אם כי דעתו לא נפלה רחוק מן האמת.
הוא העביר את אצבעותיו על האדמה הסמיכה, שאריות דם הופיעו לפניו. הוא נאנח בעצבנות.
לרגע תהה מתי יהיה בוקר בו יוכל לקום ושדעתו לא תוטרד. בכל שמונה עשרה שנות חייו, לא היה נדמה לו כי דקה אחת של שלווה אמיתית נחה עליו. אך זה היה נפוץ. רוב האנשים בכפרים היו מודאגים, חלקם גם הפכו לפראנוידים. חלקם אפילו מתו מהפרנויה.
לבו קיפץ בחזהו במהירות כששמע זרג מתנפץ.
זה היה רחוק ממנו, אבל הוא שמע את זה. הוא התרומם בשתיקה והרים את חרבו.
משהו בו לא היה וודאי. הוא הניח שאם זה השד שתקף את הכפר, הוא יצליח להביס אותו. אבל כמו כל פעם מחדש, פחד לא ידוע תקף אותו. אולי זה היה פחד מהלא נודע עצמו. אולי סתם פחד שהוא יכשל.
הוא ידע שהוא צריך למצוא את השד לפני שקיעת החמה, היה זה תחביב של שדים לתקוף בחשכה.
וטאי לא רצה לתת לזה לקרות. מאסו עליו המיתות המרובות בכפרו. קיץ שעבר, אחת מהמתקפות גבתה את חיי אימו, ומאז הוא נשבע שבשעת הצורך הוא יגן על הכפר, גם אם הרוב המוחץ שחי שם לא סבל אותו.
עוד רעש נשמע, הפעם זה היה קרוב הרבה יותר ממה שחשב, הוא משך בכתפיו, ידו אוחזת בחרבו הגדולה, בעוד שידו השנייה נחה בכוננות לצד גופו.
יבבה קלה נשמעה באוויר, זה היה קול של בחורה. אבל טאי לא זע ממקומו, שדים היו ידועים ביכולתם להערים על אויביהם, חלק מזה היה גם בזכות שינוי הצורה. טאי החל להתקדם במהירות לכיוון הקול, לא משמיע שום רעש מלבד נשימות קלילות שבאותה מידה, יכלו גם להוות אוויר.
הוא נצמד אל מאחורי העץ העבה כשראה תזוזה בין השיחים. לפניו הייתה קרחת יער קטנה שבה בדרך כלל שימשה עבורו מקום נפלא לתנומה אחרי צייד. הוא הצמיד את חרבו לגופו וחיכה.
יד מגואלת בדם הופיעה, נשענת על אחד מהעצים שהיו בצידה השני של הקרחת.
הנערה ממולו פלטה עוד יבבה מצמררת. היא נשענה על העץ, עיניה היו פקוחות בפחד תהומי.
אזור זה של היער היה רחוק מאוד מהכניסה הכי קרובה לכפר, ולא היה שום סיכוי שנערה תמצא את דרכה לשם, מה גם שטאי לא זיהה אותה.
הוא החליט לעקוב אחריה לזמן מה, כיוון שהיה מודע לאפשרות הגבוהה שהיא עצמה היא השד. הוא התהלך אחריה לאורך היער, בזמן שהיא נאבקה בהליכה עייפה, ידיה נחו כל פעם מחדש על עץ אחר, משאירות כתמי דם כמו סימוני דרך.
היא נעצרה באמצע היער והסתובבה סביבה כאילו חשה בנוכחותו. בשבריר שנייה הוא שמע אותה מקיאה במעט. הוא הרגיש צמרמורת של היגעלות מעורבבת ברחמים קלים. הנערה הרצינה את קולה, היא ניסתה להישען על עץ קרוב. טאי הניח שזו ההזדמנות שלו.
היא הייתה חלשה, עייפה. הוא ידע שאם יתקוף אותה עכשיו היא תהיה חייבת להתגלות. לבו קרקר למחשבה שאולי הנערה ידעה שהוא עוקב אחריה כל הזמן.
הוא יצא במהירות חדה ממחבואו, כשהנערה לא הבחינה בו, בשניות ספורות בלבד הוא נעמד מולה, חרבו הנישאת באוויר הייתה כסנטימטרים מצווארה.
"שמעתי שעשית בלאגן היום בבוקר." הוא אמר בקלילות, מבטו בחן את גופה של הנערה. היא הייתה גבוה ובעלת גזרה צרה, היה לה שיער שחור, עם זיק כחלחל ועיניה, שעכשיו נפערו בבהלה, היו בצבע כחול- טורקיז.
היא לא ענתה לו. היא רק פלטה אנחה מיופחת, טאי גילגל את עיניו בחוסר סבלנות משווע. על גופה היו שריטות מזוויעות, שנראו טריות באופן מעורר שאלה.
"אם את לא תעני לי, את לא תחיי." הוא אמר לאחר כמה שניות של שתיקה.
הנערה בהתה בו מפוחדת.
הוא בחן אותה שנית, היא הייתה לבושה בשמלה צמודה בצבע תכלת, ומעלייה היה גלימה כחלחלה. הבדים אמנם היו משי אך הוכתמו בכתמי דם שגרמו לבד להיראות מעט מבעית על גופה.
טאי בקושי ראה בנות שמסתובבות עם שמלות, בטח שלא ממשי. בדרך כלל אלו היו אנשים מהמחוז השלישי, בו היה ידוע שתפוקת המשי הייתה רבה. הוא בחן את פניה המבולבלות ואז סינן חיוך זחוח.
"בבקשה, תעזוב אותי," היא לחשה, קולה נשמע צרוד ופגום כאילו לא דיברה כבר שנים, נימת מצוקה מובהקת הייתה בו. טאי בלע את רוקו והחמיר פנים. הוא לא ידע מה לעשות, אם זאת אכן השדה שתקפה את כפרו הבוקר, הוא לא רצה לתת לה להערים עליו, אבל תחושת בטן מעיקה אמרה לו שזה לא המצב.
הוא הוריד מעט את חרבו, עכשיו היא הייתה מכוונת לכתפה של הנערה, באיטיות, הוא שרט אותה קלות. הוא ידע שזה לא אמור להזיז לה, אך היא התעוותה בכאב.
"שאלתי אותך שאלה," אמר ביציבות.
הוא קיווה שהוא לא יצטרך להשתמש ביכולות האחרות שלו עליה, היא נראתה קלה לשבירה, אך כפי שלמד, מראה יכול להטעות.
"עזוב אותי." אם כי קולה רעד בפחד, טאי יכל לשמוע שם גם דבר אחר. כעס. הנערה כעסה עליו.
הוא עיווה את שפתיו במעין עיוות קליל והעביר יד בשיערו הלבן.
הנערה הביטה בו באטימות, ואפילו מבלי לחשוב יותר מידי הוא הגביר את קולו.
"שאלתי, מי את?" הוא שלח בה מבט אפל, אך היא לא פחדה להביט לו בעיניים, לרוב המבט הזה היה מפחיד גם את האנשים האמיצים בכפרו.
הנערה, שנראתה כאילו חווה התקף, הרימה את ידה, טאי הרגיש את ליבו מאיץ במהירות, אך באותו רגע, כשלו רגליה והיא התמוטטה.
טאי הביט סביבו בחוסר הבנה. ואז הוא נאנח. "אז אני מבין שאת לא שדה." הוא גיחך. אבל הנערה כבר הייתה מעולפת, כך שלא החזירה לו תשובה. הוא הזיז אותה בקצה מגפו השחורה, אך הנערה לא קמה.
הוא לקח נשימה עמוקה וסובב אותה על פניה, היא הייתה יפיפייה, מה שנתן לו עוד סיבה בכדי לחשוד בה.
רוב השדות היו יפייפיות, זה היה אחד משיטות הפיתוי שלהם. אם כי רוב השדים לא ניזונו מבני האדם, לרובם הייתה הנאה פסיכופתית מלהרוג אותם.
יש שאומרים שככול ששדים הרגו יותר אנשים, כך כוחם התחזק.
טאי שלף את הנדן שלו, והוריד את חגורת העור שהחזיקה אותו, באמצעותה הוא קשר את ידיה של הנערה המחשידה. פרקי ידיה היו סגולים וכחולים כשל אחת שהייתה כבולה בשלשלאות מזה זמן רב מידי.
לאחר מכן הוא הוציא את המימייה שלו ושפך עליה מעט מים, הנערה מיד פקחה את עיניה באימה.
"טוב, ביזבתי עלייך את מיטב אוצרותיי," הוא בהה בשברון לב במימייה החצי מרוקנת שלו. "את מוכנה להגיד לי מי את?" הנערה הזדקפה במהירות למצב ישיבה ובהתה בידיה הקשורות.
"אני- אני לא בטוחה." היא אמרה ושפשפה בראשה.
הוא הביט בה בחוסר הבנה, אחר כך התכופף על ברכיו אל מול פניה.
"את מפגרת או משהו?" נימתו הייתה מזלזלת ומרושעת, הנערה החמיצה פניה ואז הביטה בו בזעם.
"מי אתה?" היא שאלה בביטחון מעורער. הוא הביט בה בהפתעה קלה.
"למה זה עניינך?" הוא בהה בעיניה, מנסה למצוא רמז מוסתר על עצם היותה מה שהיא לא אומרת שהיא.
היא השתתקה, טאי יכל לראות שמחשבות רבות העסיקו אותה.
"איך זה יכול להיות שאת לא זוכרת מי את?" הוא בהה במכות שהשאירו סימנים כחולים שגלימתה הכחלחלה ניסתה להסתיר.
"אני יודעת איך קוראים לי," היא אמרה בחיוך קל. "בלייר." ברגע ששמה התגלגל על שפתיה, הוא יכל להבחין בעיוות קל בגופה.
"זה לא אומר לי כלום." הוא הודיע בחוסר עניין. "מאיפה באת? מה את עושה ביער? למה את נראית כאילו הלכת מכות עם דוב?" סבלנותו פקעה, בכל רגע שעבר הוא היה בטוח כי הוא נפל קורבן לשעשוע של שדה.
"אני לא יודעת!" הפעם הכעס שלה היה רחוק מלהיות מוסתר. היה נראה כאילו עצם הניסיון שלה לחפש את התשובות לשאלות של טאי הכאיב לה וגרם לה לזעם, אך טאי לא נרתע, להיות אכזרי או רע היה אחד מהדברים עליהם התאמן כל כך הרבה שנים, זה כבר החליק לו בטבעיות.
"אל תשקרי," הוא תפס בידה ולחץ בחוזקה, הנערה התפתלה בכאב, הוא הפסיק מיד.
"עזוב אותי!" ברגע, הנערה הרימה את כף ידה ופרץ מים אכזרי הותז בטאי, זורק אותו על עץ קרוב, גבו הוטח בחוזקה בגזע העץ וראיתו השתבשה למשך כמה שניות. הוא נעמד במהירות, מבטו היה מפחיד ומרתיע. "מצ- מצטערת." היא אמרה, הלם התגנב לפיה שנפתח לרווחה. "רק ניסיתי להשתחרר."
אבל טאי רק בהה בה, כאילו מעבד את מה שקרה במוחו. ניצוץ של הבנה נדלק בעיניו.
"איך עשית את זה?" הוא התקרב אליה, אך היא נרתעה אחורנית, היא לא הצליחה לעקוב אחר תגובותיו.
"א- אני לא יו-יודעת." טאי התעלם מרצונו שהלך וגבר לתת לה בוקס בפנים, הוא הניח שבאיזשהו שלב היא תהיה חייבת להפסיק לגמגם. הוא נשף במהירות, הוא נראה מעט נרגש, מעט מבוהל אך בעיקר מופתע.
"האמנם?" הוא שאל אותה, מנגב את מעילו. "איך את מסוגלת לעשות את זה?" הוא חזר על שאלתו.
"אני רק ניסיתי להשתחרר ו-" מחשבותיה התבלגנו, לנוכח פרץ המים שיצא ישירות מידיה. לא היה מקום לבלבול, היא עשתה את זה.
"הפעלת כוח?" שאל במהירות.
"כמובן." היא ענתה, הוא הביט בה מהורהר. פניו עטו מסכת אדישות מושלמת אך עיניו המיוחדות הסגירו כמה מרגשותיו.
הוא חשב שהוא היחידי.