רנסאנס פרק 5- משפחת המלוכה

רחובות פירנצה היו צפופים אבל בגלל שהיא אינה עיר גדולה הם לא היו מלאי אנשים. בכל מקום הייתה חנות קטנה ובה כל מיני מאכלים מוזרים שלא ראתה לפני כן.
היה רק דבר אחד שהרס את הנוף.
בכל פינות העיר שרצו אנשים שחורים וגדולים בעלי עיניים אדומות ויכלו לגרום לך לקפוא מרוב פחד. היה אסור להתקרב או להסתכל עליהם, במיוחד לא בעיניים. אם מישהו מסתכל להם בעיניים הם מקבלים זאת כקריאה לתיגר ותוקפים. הם מכרו תיקים, צמידים ועוד כל מיני דברים בצורה בלתי חוקית ומי שקנה אצלם הפך לפורע חוק.
השלושה המשיכו ללכת ברחובות היפיפים והצפופים בעלי ריח הבושם עד שהגיעו אל ארמון האבן העצום של משפחת מדיצ'י.

דונטלו עמד בחדרו וציפה ליום חסר שינוי דרסטי. כל ימיו דמו אחד לשני. אביו המשיך עם שלטון האלימות שלו, והוא לא יכל לעשות דבר. הוא שנא את היחס אל אביו למשרתיו ולנתיניו והוא תמיד קיווה לעלות לשלטון ולהפיל את אביו או לפחות לשנות את דעתו. אך ידע שדבר כזה לא יקרה. אביו היה האדם היחיד ממנו פחד דונטלו. מאז שאמו מתה יחסו לכולם השתנה והאדם היחיד שאהב היה בנו הבכור לורנצו.
היום לארמון מגיע משרתת חדשה, אלכסה. כל המשרתות תמיד היו זהות, נשיות, מנומסות, ורכלניות. כנראה גם המשרתת הזה תהיה כזו, אבל הוא קיווה שלא כ היא תהיה המשרתת של אחותו אנג'לה.
משרתו אלפרדו נכנס לחדר.
"אדוני לאונרדו המדען מבקש לראותך" אמר בחשש.
זה היה מוזר, אף אחד לא מגיע לארמון ללא הזמנה מפורשת, מעניין מה פשר הענייניים, מה יכול להיות כל כך חשוב שלאונרדו בעצמו מגיע לארמון.
"תאמר להם שאני כבר מגיע" אמר דונטלו ואלפרדו יצא מן החדר.
דונטלו התקדם אל חדר הכס. בדרך כלל אביו אוהב לשבת שם ולהפגין את אכזריותו אבל כאשר הוא לא נמצא שם החדר נראה הרבה יותר נחמד ומסביר פנים. חדר הכס אומנם לא היה גדול אבל צבעו הכחול היה מרהיב, והעיצוב יכל לשמש אפילו את הקיסרים הרומיים האדירים. דונטלו נכנס לחדר ונעמד על יד הכיסא. אביו לעולם לא הרשה לו לשבת בכיסא.

גיז'ל הרגישה בעננים כאשר הרשו להם להיכנס לארמון. הם הסתובבו בארמון במסדרון ישר שמוביל לחדר הכס. המסדרון היה ארוך והיו הרבה חדרים שהיה צריך לעבור. בכל חדר עצרו וג'יזל בחנה את הציורים המרהיבים שהיו בה. היו שם ציורים של רפאל, מיכאלאנג'לו ועוד הרבה אמנים מדהימים. רוב החדרים היו בצבע אדום ומסגרות הציורים היו מזהב ועוצבו בצורה מדהימה עם סלסולים, פרחים ועוד.
הם נכנסו לחדר הרס הכחול והמרהיב וראו את דונטלו עומד ובוחן אותם.

כאשר לחדר נכנסו לא רק לאונרדו וליאונורה אלא עוד נערה דונטלו היה המום. הוא התחיל לבחון את הנערה. שערה היה שחור כליל וקשר מעוד מה שלא התאים לנערה כמוה, עיניה היו חומות וחמות אך עורה היה חיוור וקריר אך בגדיה היו הדבר המוזר ביותר. היא לבשה מכנס ארוך ומעיל עור ארוך ומתחת למעיל הייתה חולצה אדומה. אדום היה צבע שלבשו אצילים ולכן התחיל לתהות בקשר לטיבה.
"שלום ליאונרדו ליאונורה נעים לראות אתכם שוב" אמרה אך בלי להביט בהם בזמן שהם קדו ואז המשיך "ומי זה הנערה שעומדת מולי?" שאל.
ליאונורה ולאונרדו לא ידעו מה לומר אך ג'יזל המציאה את סיפורה די מהר.
"אני ג'יזל מרקסון ממשפחת האצולה של לידס" אמרה מחייכת אל דונטלו חיוך מזויף בדיוק כמו סיפורה.
"ומה מעשייך באיטליה?" שאל מבולבל כי סיפורה היה כה…….מוזר.
"תמיד שמעתי על נפלאות איטליה ובמיוחד פירנצה והחלטתי שאני חיבת לראות אותה בעצמי" אמרה ממשיכה לחייך.
"טוב כמה נחמד! אנחנו שמחים לארח אותך פה. אבל אם את כבר פה את צריכה לקבל קבלת פנים שמתאימה לנו הפירנצאים!" אמר וכולם חוץ ממנו נראו מבולבלים "יהיה לי לכבוד לראות את כולכם בנשף שמשפחתי עורכת מחר" אמר וחייך אליהם.
"אנחנו נשמח" אמרו כולם יחדיו.