ריק

ריק

ריק. ככה קוראים לו כאן כולם. בארץ קראו לו אריה, על שם סבו שנשרף באושוויץ, רק שבפועל כולם תמיד קראו לו אריק, וככה גם נרשם בביטוח הלאומי האמריקאי. את השם אריה מחק, מחה. נותר רק אריק שכאן מבטאים בסגול תחת האלף – אריק. עם הזמן התקצר גם זה ונהיה לריק, מן שם חיבה. באנגלית אין לו שום משמעות, אבל הוא, שחושב עדין בעיקר בעברית, שומע אותו כפשוטו – שמו הוא ריק, והשם הזה, לדעתו, מתאים לו ככפפה ליד.

ג´ניפר, אשתו, אומרת עליו שאולי עזב את ישראל, אבל ישראל אף פעם לא עזבה אותו. "אתה אזרח אמריקאי ריק" היא אומרת בנחרצות הג´אפית שלה "תשכח כבר את הקובוץ הארור ההוא שלך!" היא אומרת קובוץ, לא קיבוץ, והוא כבר לא מנסה לתקן אותה. העברית שלה כל כך גרועה בין כה וכה. בגלל זה העדיף לדבר אתה תמיד באנגלית, גם עם הילדים, רק אנגלית. עברית הוא עוד מדבר לפעמים עם החברה במסעדה המזרחית שבליטל יזראל, וקורה שגם הוא כבר טועה ואומר קובוץ במקום קיבוץ, אבל מה זה כבר משנה?

יש לו חיים נוחים באמריקה, המעבר לכאן עשה לו רק טוב. שנתיים אחרי שהגיע לכאן כבר נישא ליהודיה בת טובים מניו ג´רסי, שנה אחר כך נולדו התאומים, ושנתיים אחר כך נולדה הקטנה, זו שבעוד שבועיים מתוכננת להחגג מסיבת בת המצווה שלה ברוב עם ופאר. גם מבחינה הכלכלית האירה לו אמריקה פנים: כמנכ"ל בחברת ההשקעות של חמיו הוא מרוויח ארבע מאות חמישים אלף בשנה אחרי מס, ומחזיק באופציות בלמעלה משני מיליון דולר. כשהגיע לכאן היו לו בכיס פחות מאלפיים דולר, והדבר היחיד שידע לעשות היה להטיס מסוק תקיפה מדגם אפאצ´י משופר. מיומנות שאין לה ביקוש כלל בניו יורק סיטי.

חודש לפני כן עזב את חיל האוויר אחרי עשר שנים של שירות קבע. אמרו עליו שנטש את חבריו באמצע מלחמה, שערק, אבל הוא לא יכול היה לשאת יותר את הטירוף שהתחולל שם. כולם דיברו על ה"ההינתקות" בין ישראל והשטחים, (שנקראו כעת בשם הכללי "יהודה"), כאילו זה מה שיפתור את כל הבעיות, אבל הוא כבר ידע שחבל על הזמן, וששום דבר טוב לא יצמח מההנתקות הזו, רק עוד דם, ועוד שורה אינסופית של קורבנות. הוא ויתר על הפיצויים, על המענקים, על קופות הגמל, אפילו על הדרגות היה מוכן לוותר, אבל אותן דווקא השאירו לו, כמו עול על הכתפים, כמו פצצת זמן מתקתקת. לפעמים נדמה היה לו שכל חייו כאן, העבודה, המשפחה, החברים, הם רק פסק זמן שקיבל מרס"נ אריה חן לפני שיאלץ לשוב אל החיים שהותיר מדממים מאחור. התראפסטית שלו אומרת שהוא צריך להניח לעבר לנוח בשלום על משכבו, והיא צודקת, כן, וצודקת גם אשתו שאוהבת אותו באמת ובתמים, אבל רס"ן אריה חן לא מת, ורק המתין לרגע שלו שיגיע.

והרגע מגיע. בשעת בין ערביים שגרתית ובטוחה, מעט אחרי שהוא עוזב את המשרד בכיוון ביתו. שעת העומס עוד לא ממש התחילה, אך למרות זאת התנועה בכיוון הגשר לניו ג´רסי כבר כבדה למדי. הנסיעה מתנהלת בעצלתיים, וריק כבר מתחיל לחשוש ששוב יאחר לאימון הבייסבול של התאומים. כשהוא מאיט לקראת עמדת התשלום לגשר מצטלצל פתאום הטלפון. זו אווה, מנהלת המשרד שלו.
"מר צ´אן?" (ככה מבטאים כאן את השם "חן")
"כן אווה"
"אני יודעת שאתה כבר בדרך הביתה, אבל מישהו מתעקש לדבר אתך"
לבו מחסיר פעימה. אווה לא הייתה מניחה לסתם שיחה להסתנן דרכה.
"מי זה?"
"מישהו בשם הארודי? או שארודי?"
היא הוגה את השם בחשש, יודעת שאינה מדייקת, אבל לו זה מספיק: ניר חרודי נמצא מעבר לקו, ולמרות שכל חושיו זועקים שלא לקבל את השיחה, הוא מורה לה להעביר אותה.
"חרודי זה אתה?" באופן אוטומטי עובר לעברית
"חן יא מאניוק, כמה מזכירות צריך לעבור בשביל לדבר אתך?"
"יא אללה בנאדם, שנים לא שמעתי ממך"

ניר חרודי. מפקד הלהק שלו. הוא מספר אחד. וריק מספר שתיים שלו, מאחוריו, "בתחת שלי" כפי שנהג חרודי לסנוט בו. הוא היה בן קיבוצו, והעובדה שאביו של ריק נהרג במלחמת סיני, ואביו של ניר במלחמת ששת הימים, קירבה בינהם, שני יתומי מלחמה. הם היו הילדים היחידים שקיבלו מתנות מהצבא בימי ההולדת שלהם, ובחופשות יצאו ביחד לקייטנות של הצבא. חרודי היה הגדול, וריק העריץ את האדמה שדרך עליה. בלעדיו, ספק אם היה ניגש בכלל למבדקי הטייס. שנים אחר כך, כשנאלץ לנטוש את מסוקו באחת מגיחות התקיפה בעומק לבנון, ומצא את עצמו על גבעה צחיחה, טרף ללוחמי החיזבאללה שסגרו עליו, היה זה ניר חרודי שייצב את האפאצ´י שלו עשרה מטר מעליו, וריסס עם מקלע המיניגן כל מי שרק ניסה להתקרב איליו, עד שהגיעו החברה מ- 669 וחילצו אותו. כשעזב ריק את היחידה כינה אותו חרודי בכעס "בוגד" ומאז לא דיברו. ריק כבר התרגל לחשוב עליו כמו שחושבים על מישהו שמת.

"מאיפה אתה מתקשר?" הוא שואל, יודע שקווי טלפון, במיוחד לחו"ל, כמעט בלתי ניתנים להשגה בימים אלו במקום שהיה פעם מדינתו.
"מהנגב, עובדה"
"מהבסיס?"
"כן, קיבלתי אישור מיוחד, זה יהיה קצר"
"אני יכול להתקשר בחזרה"
"עזוב, אין זמן, המצב פה בטירוף"
"אני רואה בטלוויזיה, קשה להאמין"
"תשמע חן" חותך חרודי את הצ´יט צ´ט: "אני צריך אותך פה "
"איפה פה?"
"בתחת שלי, מספר שנים שלי הלך"
"אתה לא מתכוון…"
"רק לשבועיים שלושה, מארגנים לי מחליף"
"נפלת על הראש חרודי?"
"שמע, מטוס מטען שלנו יוצא הלילה מרציף 17 סי בשדה התעופה לה גוארדיה, השם שלך מופיע כבר ברשימת הנלווים אליו."
"איזה שם?"
"רס"נ אריה חן"
"חרודי, רס"נ אריה חן כבר לא קיים"
"אולי" אומר חרודי בקול עייף, "אבל הוא עוד חייב לי אחד, מלבנון, זוכר?"
"חרודי! אתה מטורף!"
"אה, כן, ותביא אתך כמה פאקטים של קאמל בלי פילטר"
"קאמל בלי פילטר?"
"כן, בלי פילטר, חייב לסגור חן, מחכה לך"
מנתק.

ריק משליך את המטבע לתוך סלסלת המחסום האוטומטי, וזה מורם בפניו. המכונית נעה קדימה בכיוון הגשר. הוא מנסה לא לחשוב על כלום. התאומים ממתינים כבר חסרי מנוחה ברחבת הדשא שלפני הבית, עמוסים בציוד ולבושים במדי קבוצת בית הספר המקומי. הוא מוריד אותם ליד הכניסה למגרש, וממשיך לרחבת החנייה הקטנה שצמודה איליו. הוא מכוון את הרדיו לתחנה שמשדרת מוזיקה שקטה, שוקע לאחור בכיסאו, ומנסה להירגע מעט מהסערה שמתחוללת בו. ניר חרודי התקשר מן המתים ודרש פירעון חוב ישן שלא נמחק ולא נשחק למרות כל השנים שחלפו מאז. ניר חרודי הציל פעם את חייו, ואריק חן נשבע לו אז שישיב לו כגמולו מתי שיתבקש. הנה השטר מוגש לו.

אך האם שבועותיו של רס"ן אריה חן תקפות בכלל לגבי ריק צ´אן? ומה עם השבועות של ריק צ'אן עצמו? אבל זה רק שבועיים שלושה, כך אמר חרודי, וכמו שמכניסים אותך, כך בטח ישנה גם דרך להוציא אותך בחזרה, ובכל מקרה, אם העניינים ממש מסתבכים עדיין יש לו את דרכונו האמריקאי, שטויות, דרכון אמריקאי לא יעזור מול טילי סטרלה, והטיסה הזו עלולה בהחלט להיות טיסה בכיוון אחד בלבד. התאומים מסיימים את האימון ומופיעים מאחור מיוזעים וסמוקי לחיים. כשהם גולשים אל המושב האחורי שואל אחד מהם:
"אתה בסדר פא?"
"רק קצת עייף בן" ענה ריק ומניע. הם מבקשים שיוריד אותם ליד הגלידריה החדשה, ועד שהם הולכים ושבים עם שני גביעים גדולים, הוא קופץ לרגע אל הדליי הסמוך ורוכש כמה פאקטים של סיגריות מסוג קאמל בלי פילטר.

בבית כבר עסוקה קונסואלה העוזרת בהכנת השולחן לקראת ארוחת הערב. בתו הקטנה, כהרגלה בעת האחרונה, יצאה באיזה ענין שנוגע לחגיגת בת המצווה המתקרבת. ג´ניפר שבה מותשת מהאמון בג´ים, ולאחר כמה דקות מבקשת את סליחתו ונעלמת בחדר השינה. חצי שעה אחר כך מתקשרת הקטנה מהבית של הוילסונים ומבקשת שיאסוף אותה בסביבות חצות. לבו נצבט לשניה אך הוא לא עוצר לכאוב. הוא פותח פחית באדוויזר, יוצא אל החצר, ומתיישב על כסא נוח למרגלות ברכת השחייה שלו. חצי ירח משתקף במים התכולים, וריח פריחת שיחי היסמין מבשם את האוויר. זו חלקת אלוהים הקטנה שלו, בעשר אצבעותיו הקימה, אך כשהוא קם מהכסא ופוסע בשביל חזרה אל מרפסת הבית הוא חש כפולש לחיים לא לו. ג´ניפר ישנה על גבה, כתמיד, ידיה פרושות לרוחב המיטה. הוא מנמיך את עוצמת הטלוויזיה ויוצא, סוגר אחריו חרישית את הדלת.

במכונית, על הדרך המהירה בכיוון שדה התעופה, נותרות כל ההתלבטויות מאחור. הוא יודע בדיוק את שעליו לעשות. מן החלון הפתוח נושבת רוח קרה ומצננת מעט את פניו הלוהטים. הוא מתוח, אך שקט וממוקד. ברדיו מדברים על הסכם הפסקת אש חדש שמתגבש בין שני חלקיה של מדינת ישראל, הוא שולח יד ומעביר לתחנה שמשדרת מוסיקת ג´אז שקטה. הכביש המהיר כמעט ריק ממכוניות בשעה זו של הלילה, ותוך חצי שעה מגיע למחוז חפצו: "שדה התעופה לה-גוארדיה". הוא פונה אל אזור מטוסי המטען, מותיר מאחוריו את מסופי הנוסעים המוארים. השעה הכבר קרובה לחצות כשהוא מאתר את רציף 17 סי. שומרים חמושים מאיישים את עמדת הביקורת בכניסה איליו. אחד מהם קרב למכונית, מביט בו בחשדנות.
"יס?"
"אריק חן" הוא אומר בעברית "מחכים לי"
"תמתין" אומר האיש בעברית ומחפש את שמו ברשימה שבידו. המחסום החשמלי מורם בפניו, והוא נע פנימה, בכיוון המסלול. הוא מחנה במגרש החנייה, ורגע לפני שטורק את הדלת שולף מתחת למושבו את השקית עם הסיגריות.

בחוץ דוקרת הרוח את פניו בסיכות של קור. גשם כבד עומד באוויר, וזה רק עניין של זמן עד שיוטח בעוז לאדמה. מטוס הרקולס צבוע בצבעי הסוואה דהויים ניצב בקצה המרוחק של רחבת הטעינה, למראה סמלי חיל האויר הישראלי מחסיר לבו פעימה. סביב המטוס מתרוצצים צוותי ההעמסה כדבורים עמלניות. עד שמגיע ריק אליו כבר התנפצות טיפות גשם ראשונות על האספלט השחור. נעלי הבד הקלות שלו נרטבות תוך שניות.

מפקד הטיסה הוא גבר עייף בשנות הארבעים המאוחרות. כך לפחות הוא נראה במבט ראשון, אבל יכול להיות שהוא רק בן שלושים. ישנם מקומות שמבגרים את האנשים מהר מאחרים, וארץ הגזירה ממנה הגיע, ואליה התכוון לשוב עוד מעט קט, היא בהחלט מן מקום שכזה. ריק ממתין בסבלנות עד שהוא מתפנה לרגע כדי לדבר איתו. שאון המלגזות וצוותי ההעמסה מאלץ אותם לעשות זאת בצעקות.
"אתה מבסיס עובדה?"
"מעובדה, כן"
"מכיר את את ניר חרודי?"
"ניר חרודי? מהאפאצ´ים?"
"כן, חרודי מהאפאצ´ים"
"מה איתו?"
"תעשה לי טובה ותעביר לו את זה"
"מה זה?"
"כמה פאקטים של סיגריות"
מפקד הטיסה מציץ פנימה, בוחן את תכולת השקית, ולאחר שמתרצה מניחה ליד מזוודתו, מפטיר לעברו של ריק משהו כמו "אין בעיות, יגיע איליו" ושב לענייניו הדוחקים. הגשם הופך למבול. את הדרך חזרה למכונית עושה ריק בריצה, אך למרות זאת נרטב עד לשד עצמותיו. כשהוא מביט מעבר לחלון המכונית במטוס שימריא בלעדיו, מתפשטת בו תחושת שחרור אדירה. הוא נוהג את המכונית אל מחוץ לרחבה, ותוך זמן קצר מתרחק משדה התעופה. הוא מתקשר אל הקטנה ומודיע לה שיגיע תוך עשרים דקות. היא ממתינה לו כבר מחוץ לבית של הוילסונים, ולמראיה חולף בו גל של מתיקות. הוא עוצר לידה, פותח עבורה את הדלת, ופורש זרועותיו לקראתה. היא נורית אל ביניהן, מחבקת את צווארו.
"מה זה דאדי? אתה רטוב לגמרי!"
הוא מאמץ אותה חזק אל לבו, וחש איך הריק שבתוכו מתמלא עד כאב