ריקוד החרבות: פרק 12 חלק א׳

אחרי הרבה זמן שלא העלתי, אני חוזר, הפרק הזה עלה אחרי מחסום כתיבה ארוווווווך מאוד, וככל הנראה הוא נגמר.
יש רק את חלק ב׳ של הפרק הזה ואת האפילוג לסיום החלק הראשון של הסדרה.
ברצוני להודות לכל מי שעדיין עוקב, זה ממש ממש לא מובן מאילו, תודה רבה לכם, שאתם עדיין קוראים, למרות שאני עצלן כמו ג׳ ר ר מרטין.

“כמה הסכימו להצעה?" שאל ארד בנינוחות, מתרווח בכסאו. הוא לבש מכנסי עור בהיר וחולצת משי כחולה, גלימת ארגמן בעלת כתפיות זהב זלגה מכתפיו עד שנראתה כמפל של דם, שחוטי זהב דקיקים שזורים בו. על מצחו הונח נזר זהב דק, ושערו השחור והמתולתל, נפל על עורפו בנינוחות קלילה, מדגיש את עורו השחור.
למרות שמבנה פניו העגול עלול להיות ילדותי, מעיניו ניבטה ערמומיות מסוכנת, שהסבירה ללא משוא פנים לעומד מולה שהכוח העומד לרשותה גדול בהרבה מזה העומד לרשותו.
״לצערי, מחוז המערב סירב״ אמר סקורפיו, ״ואני לא מבין למה לא הרשו לי להביא את החרב שלי״ אמר.
״אנחנו אנשים של שלום״ אמר ״חרבות לא יפלשו לכאן״
״גם המזרח סירב,״ אמר לונגו ״המכתב ששלחו לי בחזרה, כלל מילה אחת, ׳לא׳.״
על פניו של קנהלי נמרח חיוך כה גדול, עד שלחייו כמעט נעלמו, ״מחוז הדרום נשבע אמונים לך, הוד מעלתך״ אמר ״כחצי מליון חיילים דרומיים על ציודם עומדים לשרותך.
״והצפון?״ שאל סקורפיו
״סירב סירוב בוטה״ אמר ארד ונשען אחורנית.
״מה אתה מתכנן לעשות״ שאל לונגו והביט בארד בריכוז מבעד לעיניו המלוכסנות קלות.
ארד לא אהב את המבט שלונגו נעץ בו אני אאלץ להיפטר ממנו בקרוב חשב כמו שעשיתי לבוגד הצפוני ההוא. אבל בגלל שהוא לא רצה להרגיז את המזרחיים הוא שמר על שתיקה.
״שאלתי מה אתה מתכנן לעשות?״ חזר לונגו, ממשיך במבטו הנוקב, ארד הסיט את מבטו, ״רבותיי״ אמר וחיכה רגע, ״קולמוס ההיסטוריה הוא החרב, והדיו הוא דם״ אמר ״ידידינו הם הדרומיים, ומלחמתם הנוכחית היא באותו גזע נחות הקרויי צפוניים, הבה נסייע להם, ונשמיד את הצפוניים לגמרי״
״רעיון יפה הוד מעלתך, אבל אתה לא יכול״ אמר קנהלי בחיוך ״יש לך אבירים צפוניים, כאן ממש בתוך מבצרך הקדוש, שומר השלום, נמצאים אותם יצורים נאלחים, ששי קרב, לבקנים משוקצים״
״יש משהו במה שאתה אומר״ אמר ארד והצביע על סקורפיו ״אתה״ אמר ״עם שקיעת השמש, קח את אנשיך, אל מגוריי הצפוניים וטבח בהם,״ אמר בנינוחות, כאילו ציווה לשחוט תרנגולת.
״אדוני״ התפרץ קנהלי בהתלהבות ״אתה לא יכול לתת למערביים האלה לעשות את זה, הם יעשו את זה בצורה שהם רוצים: המוסר המערבי הירוד מחייב אותם לתת לאויב, שפל ככל שיהיה הזדמנות לתקוע בהם סכין, הדרומיים יעשו את זה בצורה טובה יותר, תן לאנשיי לעשות זאת, הם יעשו זאת בצורה נקייה, לונגו יכול להנהיג אותם, מזרחיים עם כל מגרעותיהם, לא צריכים להעיר תולעת כדי למחוץ אותה.״
״מה הקשר למוסר?״ שאל סקורפיו ״ואם תקשיב לי מלכי, הרעיון לצאת למלחמה: הוא גרוע. והרעיון להרוג את כל הצפוניים שכאן, בעודם לא יכולים להגן על עצמם, הוא מחריד, וזה לא מוסר מערבי מה שאני אומר, כל אדם עם מצפון יבין שזהו מעשה נפשע. האנשים האלו נשבעו אמונים לך, הם הקדישו את חרבותיהם לך, הם מוכנים למות בשירותך..״
״וזה מה שהם יעשו״ אמר ארד כמבהיר את המובן מאליו, ״הם ימותו בשירותי״
״למה?״ שאל סקורפיו מזועזע.
״כי הם צפוניים״ אמר ארד בפשטות פולחת.
״אז מה, הם לא עשו לך כלום״ אמר לונגו, מישיר מבט אל ארד.
ארד חש את המבט חודר אל נשמתו: אתה קטן ומכוער אמר המבט ללא קול אתה אדם שפל, אתה יודע זאת בעמקי נשמתך, עד כמה שונאים אותך כולם.
״הם צפוניים, היצורים השפלים ביותר שקיימים,״ אמר ארד ״יש להשמיד את כולם לא משנה באיזו דרך״ אמר,
״ולמה את המערביים לא?״ שאל סקורפיו ״מוצאם הרי הוא מהצפוניים״
״בדיוק בגלל זה!״ אמר ארד והניף את אצבעו באוויר ״בגלל שהמערביים ניתקו את עצמם לדעת מהצפוניים, הם לא שותפים לחטאיהם, שהרי הם פרשו מהם לפני… לפני כמה זמן זה היה?״ שאל ארד,
״אתה לא יודע?״ השתומם סקורפיו ״זה היה לפני מאתיים ארבעים ושש שנה" אמר, ולפתע נדמה היה לסקורפיו שהוא שומע לחשושים מאחורי הדלת.
״אה כן״ אמר ארד ״ואז זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הוכח הצורך בסיוע מהצד, שהופיע בדמות בית אלר האצילי מגאהן.״ אמר ארד ונראה שהוא מרוצה מעצמו עד מאוד משום מה.
״ביתת אלר הגיע בדיוק אחרי מלחמת חמש השנים״ אמר לונגו ״אם הם היו מגעים טיפה מוקדם יותר, אולי הם היו מצילים את באנצ׳אני ונאסקו מאש דרקונים״ אמר במבט מאשים.
“שרפת הערים המדוברות, נעשתה בצורה אכזרית על ידי מערביים ששרידי הצפוניות עוד לא התנקו מהם״ אמר קנהלי ״והדבר; נעשה בסיוע הצפונים הנתעבים, אין לשכוח״ אמר
הלחשושים מכיוון הדלת הפכו לקולניים יותר, וסקורפיו הרגיש שמי שיוצר את הלחשושים, נזעם, הוא הרגיש שמשהו לא טוב בזה, כמו רוח מדברית קלילה שתהפוך כל רגע לסופת חול. ״הוד מעלת..״ אמר, אבל זה היה מאוחר מדי, שני חיילים ממוצא צפוני נכנסו לחדר, נועצים את חניתותיהם הארוכות בשומרים שהיו על יד הדלת, אבל סקורפיו ידע את מי הם רוצים באמת, הם הרגו את השומרים רק כדי שאלו לא יתקפו אותם מאחור, המטרה הייתה ארבעת האצילים במשי: ארד, קנהלי, לונגו וסקורפיו. סקורפיו שלח יד לחרב שלא הייתה לו, ״לעזאזל״ קילל, על יד הקיר ניצב אגרטל פרחים על כן ברזל, סקורפיו זרק את הכד על התוקף הקרוב ביותר אליו, וזה התנפץ על קסדתו במטר של חרס, ועלי כותרת קרועים, לא נראה נזק חמור לחייל אבל הכד עיכב אותו למספר רגעים, וגם; בצד הפחות טוב, הפנה את תשומת לבו לסקורפיו.
סקורפיו תפס את הכן בשתי ידיו והניף אותו לכיוון האביר, האביר קלט את המכה והניף את חניתו כדי לחסום, אבל הוא הניף אותה חזק מדי, וכשהכן פגע בה, היא עפה מידו, והברזל פגע באביר בכל עוצמתו, וקול הפיצוח המחליא שנשמע: בישר שמפרקתו נשברה.
סקורפיו נטל את החנית בידיו והשתהה לרגע כדי לנוח, ואז הוא ראה אביר צפוני מזנק על קנהלי, חרבו פוגעת בכתפו, נתז דם פרץ מכתפו של קנהלי וקנהלי צנח לארץ כמו שק מלא אבנים. הצפוני הרים את חרבו למכת המוות, אבל אז ארד הופיע כמו מתוך האוויר. ״לא!״ צרח ארד, זינק על הצפוני ותפס את להב החרב בשתי ידיו. אצילי אבל טיפשי חשב סקורפיו האצבעות ירדו לו מהיד כמו חמאה.
אבל אז הוא שם לב למשהו מפחיד: ארד מלמל מילה באבצ׳רית והפלדה החלה להתלהט עד שנעשתה צהובה, האביר ניסה לעזוב את הניצב, אבל הוא לא הצליח, הצרחה המיוסרת שבקעה מהקסדה הייתה מפלחת כליות.
הפלדה זלגה על ידיו של הצפוני, ועל ידיו של ארד, הצפוני צרח, אבל נראה שלארד לא אכפת. לאחר שהפלדה נמסה לגמרי, ארד הכניס יד אל חולצתו ושלף פגיון מעוקל ״ועכשיו..״ לחשש בזעם אל האביר שהתפתל בייסורים על הרצפה, ונעץ את הפגיון בגרונו.
״הצפוניים חרצו את דינם בעצמם״ אמר ארד ״השמידו אותם״