ריקוד החרבות פרק שנים עשר חלק ב׳

זהו, זה הסוף, טוב כמובן שזה לא הסוף, עומדת לצאת סדרת המשך בשם גבולות דקים (תעקבו ותגיבו, אחרת…) אם הגעתם עד לכאן, אני ממש מעריך, לא קל לעקוב אחרי דביל כמוני.
(תודות בסוף)

לונגו צעד במסדרונות כנף עורב, מאחוריו פסעו כמאה אנשי דרום, הוא תהה למה הוא עושה את זה, למה הוא הולך להרוג עכשיו אנשים שלא חטאו כנגדו במאומה. אבל מאחוריו הייתה התרגשות כללית מהמעשה, הם משתוקקים להרוג הבין בזעזוע לונגו, הפנטגומוים האמינו שרצח הוא החטא הנתעב ביותר, אפילו אדם בעל מוסר ירוד יכול להבין את זה.
הם פנו בפנייה שתמונה של פרנק נוקס השני נתלתה בה, הוא היה תומך בהחלטה הזו חשב.
סיפורו של פרנק היה מצמרר, כי בשל אכזריותו הרבה, פרץ מרד בנחלת אופשטל הצפונית שהפיל אותו מכיסאו ומנהיגי המרד דנו אותו לתלייה-גרירה-וביתור ברחובות משעול שלג, אבל כשניסו להעלות אותו על הסולם, הסולם נשבר תחת משקלו הכבד ולכן המירו את המשך עונשו בשור הפליז, וטוענים שהשאגות שבקעו מהשור היו מצמררות בצורה יוצאת דופן.

החיילים הגיעו אל מגורי הצפוניים, מפקדם, עוקובי אסונעטו, בעט בדלתות האלון במגף עור בעל חוד פלדה מעוקל ומעוטר. הדלתות נפתחו בקול חבטה, חבטה נוספת, מתכתית, נשמעה כאשר ידיות הנחושת התנגשו בקיר האבן. צפוניים הרימו את ראשם ״היי, צאו מכאן" אמר צפוני ״זה הסגת גבו..״
״אוקובולאלה!!״ שאג עוקובי והתנפל על הצפוני בפלדה חשופה קרה ומעוקלת ״אוקובולאלה!״ שאגו חיילו ״אוכופה קט׳וו!!״ שאגו והתנפלו על הצפוניים המבולבלים בלהבים עירומים ומושחזים, תוך שניות הפך המקום למרחץ דמים. דמם של חפים מפשע הכתים את הסדינים הצחורים, וחייהם של תמימים נקוו על רצפת השחם בשלולית בצבע רימון בשל.
״רחמים!״ זעק נער נאה בעל שיער שחור כעורב שברכיו של דרומי מגושם הצמדו לחזהו, ״אני רק נושא כלים״, הדרומי צחק ושלף סכין ארוכה ודקה ״לא, בבקשה!״ התייפח הנער. אבל הדרומי נעץ את הסכין בעינו השמאלית, ״אונוקס״ לחש את שם אהובתו ברגעיו האחרונים.
״אני מצטער״ התוו שפתיו של לונגו מתחת לעיניים לחות מדמעות.

בזעזוע הוא צפה בחייל דרומי מקהה את להב פיגונו על ידי חיכוכו בקיר האבן בקול גריסה מצמרר, ואז משסף באיטיות את גרונו של צפוני; הדרומי גנח בהנאה למשמע קולות הקריעה ולתחושת הדם החם הזולג על אצבעותיו הכהות, הוא נעץ את אצבעותיו בחתך והניע אותם בתענוג.
לונגו לא היה יכול לסבול את זה, הוא התיישב בגבו לקיר והליט פניו בידיו צרחות הסבל של הצפוניים בעודם נהרגים, כמו אנחות ההנאה של הדרומיים בעודם הורגים: חלפו מעל ראשו.
לזמן לא הייתה משמעות בעיניו, הוא לא שם לב כשהצרחות הושתקו בזו אחרי זו.
הוא לא שם לב כשעוקובי אמר לו בזלזול ובמ​​בטא מזרחי ציני: ״סיימנו עם זה סאקוו״
הוא בקושי שם לב כשסגרו את דלתות האלון מאחוריו, והשאירו אותו בעלטה להיות חברה למתים. הוא ישב שם בחדר ההוא, בלב כנף עורב והגה בנרצחים של היום הזה, הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב שם בעלטה אבל כשקרני השמש הראשונות של שחר חדרו לחדר, הוא קם, מוקף בהילה של אור שנפלה על הגופות ועל שלוליות הדם, ועל קירות האבן המוכתמים.
וידע שהוא השתנה לנצח.

תודות:

בראש ובראשונה, תודה לכל המגיבים שלי שהעירו והאירו על העבודה שלי, ובראשם ספיר13 שתמכה ותיקנה לאורך כל הדרך. ספיר אני מקווה שאת קוראת את זה, כי שיכתבתי את כל פרק 9 בשבילך.
תודה ענקית להורים שלי שקיבלו את השיגעון שלי לכתיבה בהבנה (חלקית).
תודה גם לחברים שלי שסבלו את הדיבורים האינסופיים על הסיפור.
תודה גם לאליה ברזילי שהיה שם תמיד, ועזר לי לתכנן מיתות שונות לדמויות.
וכמובן תודה ענקית לסופרים ששימשו לי השראה, ג׳ ר ר טולקין, סר טרי פראצ׳ט ומרטין.