ריקוד החרבות: פרק שמיני

אז זה הפרק האחרון לשבוע הזה, בשבוע הבא אני מתכנן להשקיע ב"מלכה בזכות דמה" אז בשבוע הבא היה כנראה רק פרק אחד של ריקוד החרבות. אז אני מקווה שתצליחו לשרוד בלי הפרקים היומיים.
והנה הוא… לורדים נכבדים וגבירות נאצלות.

-פרק שמיני-
"אבא, לא!" אמר אוורלד לאביו ארוול "בבקשה תאמר לי שזו בדיחה רעה" אמר בבכי "אני אהבתי אותו, הוא היה החבר הכי טוב שלי" אמר בדמעות. "מצטער" אמר ארוול "כבר שלחו עגלות לאסוף את הגופות, אתה תוכל להיות בהלוויתו" אמר לבנו הבוכה.

"ויש לי בקשה קטנה ממך" אמר ארוול "מהי?" שאל אוורלד "לך לבית של סאמיקר ותבשר לאשתו את ה.. 'בשורה'" אמר, "אני לא יכול" אמר בעיניים אדומות מבכי.
"סר ארוול, המלך קורא לך, הוא התעורר" אמר משרת שנכנס לחדר. "בסדר אני בא" אמר ארוול, ופנה אל הדלת, כשהוא הגיע לדלת הוא הסתובב, "לך אליה" אמר לבנו "בשבילי" הוסיף,
"אבא, אני לא יכול לעשות את זה, אין לי אומץ, אני אסטרטג ולא חייל" אמר אוורלד. ארוול חזר אל בנו, "אסטרטגים הם הכי אמיצים" אמר "הם קובעים מי יחיה ומי ימות באמצעות עטם, ויודעים שכל נקודה שהם משרטטים על המפה, יש לה השלכות אדירות, ולזה דרוש אומץ" אמר לבנו, מנסה לנחם אותו.
"ועכשיו לך לבית של סאמיקר ותבשר לאשתו את זה" אמר ארוול.
אוורלד מחה את דמעותיו ויצא מהחדר.

דרנל פתחה את הדלת, בפתח עמד סר אוורלד אנדרן מהיחידה של האסטרטגים, "סאמיקר לא בבית" אמרה לו "חשבתי שאתה יודע את זה" אמרה. "אני יודע" אמר, ודרנל הייתה מוכנה להישבע ששמץ בכי חדר לקולו.
"למה אתה מתכוון?" שאלה.
"סאמיקר לא יחזור" אמר לה בעינים אדומות ופרץ בבכי.
הידיעה כמו חדרה כחץ לאוזניה, פילחה את חזה, שרפה את בטנה, נטלה את הכוח מידיה ואיבנה את רגליה.
"לא" התחננה בפניו "בבקשה תגיד לי שזו מתיחה" ביקשה בדמעות.
"אני הייתי רוצה שזאת תהיה מתיחה, בדיוק כמוך" אמר אוורלד.
"אתה לעולם לא תבין מה אני מרגישה!" צעקה לעברו "הוא חצי מהנשמה שלי! הוא אביו של הבן שלי! הוא הקדיש את חייו לי!" צעקה "ועכשיו לך מכאן!" הוסיפה
אוורלד הסתובב והלך מהבקתה.

ראנד החל לבכות, דרנל ניגשה אליו, היא פתחה את כפתורי חולצתה והניקה אותו.
היא הרגישה שזו אחת משעותיה הקשות ביותר, היא נאלצה להביט בילד, שיגדל ללא אב.
היא ניסתה להסיט את מבטה ממנו, אך בכל פעם שעשתה כך, ראנד בכה, כך שהיא הייתה חייבת להביט בו, ולבכות.

נקישות נשמעו מכיוון הדלת, "לפתוח בשם הימין!" נשמעה קריאה. דרנל קיללה את עצמה חרשית, היא הרי צעקה על בנו של הימין, וכעת, באו לעצור אותה.
היא הניחה את ראנד בעריסה ופתחה את הדלת.
בפתח עמד שומר ממשמר הימין, ברגע שהיא פתחה את הדלת, הוא הסיט את מבטו, "הליידי, החולצה שלך" מלמל.
דרנל שמ לב פתאום שהיא שכחה לסגור את חולצתה, היא מיהרה לרכוס את הכפתורים.
"כן, מה?" אמרה לאחר שסגרה את הכפתור האחרון, "הימין קורא לך" אמר השומר "אני יכולה להביא את הבן שלי?" שאלה. המחשבה ללכת לארמון כשהיא לא יודעת מתי תחזור, ולהשאיר את ראנד לבדו, העבירה בה חלחלה. "אני מניח שכן" אמר השומר "תביאי אותו ותעלי על הסוס" אמר לה והצביע על סוס נוסף מאחוריו, מלבד הסוס שעליו רכב. "בסדר" אמרה והלכה להביא את ראנד. היא עטפה אותו בשמיכה וקשרה אותו לגבה. "אני מוכנה" אמרה כשחזרה, "בסדר, תעלי על הסוס" אמר לה.

הם רכבו ברחובותיה של משעול שלג, הם הגיעו לדרך הראשית, שהובילה אל השער, חקלאים עברו מתחת לשער, ממהרים לעבודתם בשדות הדרום, דרנל קינאה בהם, 'אין להם צרות' חשבה 'יש להם משפחה ועבודה קבועים'.
לפתע הופיעו חמישה פרשים "כולם לחזור לעיר!" צעקו ממרומי סוסיהם "לחזור לעיר עכשיו!"
האיכרים חזרו לבתיהם בבהלה, "פנו את הדרך!" נשמעה קריאה וכמאתיים פרשים עברו תחת הקשת השער, גלימותיהם השחורות מתנפנפות מאחוריהם.
לאחר שהפרשים חלפו, הם המשיכו לכיוון הארמון. לאחר שעה של רכיבה, הם עמדו מול שער העץ הגדול של הארמון, השומרים פתחו את השער, השומר שהביא את דרנל, ירד מהסוס, ומסר את המושכות לשומר השער. דרנל עשתה כמוהו.
השומר הוביל אותה לאורך מסדרונות ובמעלה מדרגות, ולבסוף נעצר מול דלת שנכתב עליה:
'סר ארוול אנדרן, ימין המלך'