ריקוד החרבות: פרק שלישי

קלגר התרומם בכבדות במיטת הנוצות שאליה נשאו אותו לאחר שהתעלף, "מים!" אמר בקול צרוד וצנח בכבדות אל תוך הכרים. משרת ניגש עם כד חרס מלא מים והגיש את שפת הכד לפיו של קלגר "התעוררת!" אמר המשרת בשמחה. מגע המים על שפתיו היבשות, החיה אותו, "ארוול" אמר בקול צרוד פחות "אני צריך לדבר איתו". המשרת יצא מהחדר, הוא חזר לאחר דקה עם סר ארוול. סר ארוול עטה הבעת פנים נטולות רגש, אבל קלגר הכיר אותו, כל פגישה הוא התחיל בפני פוקר ומהר מאוד הדרדר להפגנת רגשות קיצונית. "קראת לי" אמר ארוול בקול חסר כל רגש "כן" אמר קלגר "שב בבקשה" ארוול התיישב על כיסא עץ שניצב בסמוך למיטתו "בעניין סאמיקר אני מניח" אמר ארוול "לא בעניין חשוב יותר" אמר המלך "ומהו?" שאל ארוול "בלילה לפני הפגישה האחרונה שלנו" אמר קלגר וגם מעט מים, "מצאתי מכתב ששלחו לי בעבר מארנוס" אמר "מה כתוב בו?" שאל ארוול "מלך ארנוס הבטיח להעמיד לרשותי אלפיים פרשים בגלל שעזרתי לו בעבר לחסל מצור על כף הסלע" אמר קלגר "זה היה מרד של אספסוף מאגם הנחושת, המלך היה כל כך אסיר תודה על זה שחיסלתי את הצבא העלוב הזה. עד שהוא הביא לי ערמות זהב, עבדים ואת המכתב הזה" אמר "לא נראה לי שהוא היה מוכן לפרוע את חובו עכשיו" אמר ארוול "המלך אניגרטו לא ידוע באהבתו לחובות, בעיקר לא לכאלו המאלצות אותו לוותר על חיילים" אמר ארוול "כל חודש הוא עורך מסדרי ראווה, אלפיים פרשים יפגעו לו בגאווה המזופתת שלו" אמר ונשען אחורנית בכיסא. "אבל הסיכון שווה את זה" אמר קלגר "אני לא מוכן שקהלושרוד ינעץ את החנית שלו בבטן שלי, אני צריך חיילים!" אמר "אני מבקש שתשקול את דבריך" אמר ארוול "האמון של החיילים שתביא, היה מפוקפק, אתה מנחית עליהם הודעה שהם חייבים לבוא איתך למלחמה שהיא לא מעיניינם״ אמר ארוול ״הנאמנות שהם ירחשו לך תהיה הפכפכה כמו שיכר מחומת זהב״ אמר ושיחק במטבע קטנה והקפיץ אותה על אצבעותיו. קלגר גיחך, חומת זהב, העיר הבירה של הארץ-שמעבר-לים, כמו שקראו לה תושבי אוודל היתה ידועה לטובה ברשימה ארוכה של דברים, ששיכר נעדר מהם דרך קבע.
״ומה אתה מציע לעשות בנוגע למצב הנוכחי?״ שאל קלגר ״לאייש את הביצורונים שלא נכבשו, ואם תהיה פשיטה של דרומיים הכוח של הביצורון הקרוב יפתיע אותם, ויהפוך אותם לערמה של פגרים קטנים״ אמר בגיחוך.

״תגיד״ אמר קלגר ״כמה זמן הייתי מעולף?״ שאל,
״יומיים״ אמל ארוול והוציא מטבע נחושת קטן יותר מהקודם מכיסו וגלגל אותו בין אצבעותיו, מלכים אחרים היו רואים בכך פגיעה בכבודם אבל גלקר שהיה בעל היכרות של שמונה שנים עם ארוול, מאז שעלה לכס השלטון בצפון בגיל עשרים וחמש, סלח לו על מנהגו לשחק בחפצים קטנים באצבעותיו בזמן שיחה.
״מה קרה בזמן הזה?״ שאל קלגר, ״לא משהו מיוחד, עוד חמש פשיטות של דרומיים וקטטה של איכרים על פרה, לא משהו חריג״ אמר ארוול.

דפיקה נשמעה מכיוון הדלת, ארוול קם ופתח את הדלת, בפתח עמד משרת עטוי גלימה שחורה עם צווארון פרווה לבנה, ארוול הביט במלך כמחכה לאישור ״אתה יכול להכניס אותו״ אמר קלגר. ארוול סימן בידו למשרת להיכנס, המשרת נכנס לחדר וכרע מול מיטתו של קלגר ״אם תואיל בטובך הוד מעלתך, נוכחותך נדרשת בהקדם האפשרי בחדר הכס״ אמר ״ישנם עניינים הדורשים את נוכחותך, מספר איכרים באו עם דיווח על עוד הצתה של דרומיים״, אמר המשרת ״ומה בכך״ אמר קלגר ״ישנם הצתות של הדרומיים מדי יום, מה כה מיוחד בעיניינם?״ שאל בסקרנות ״הם מדברים משהו על רוח רפאים עם ארבע ידיים, ואם הם משקרים, הם כה מפוחדים שאפשר לחשוב שהם ראו את הפנים המכוערות של קהלושרוד״ אמר המשרת.

״בסדר אני אבוא״ אמר קלגר וקם מהמיטה, הוא גילה שבגדיו הוחלפו בחלוק לבן.
"תביא לי גלימה" אמר למשרת "רצוי בצבע כחול!" הוסיף. המשרת קד ועמד לצאת, לפני שיצא לגמרי, הסתובב אל קלגר ואמר בחיוך קל "יש עוד משהו" אמר המשרת, "מהו?" שאל קלגר "המלכה באה לבקר אותך" אמר, "הכנס אותה" אמר קלגר.
המלכה נכנסה, היא הייתה צעירה מקלגר בשנתיים, למען האמת היא הייתה אחותו הצעירה של ארוול. שערה הארוך והשחור, גלש על גבה בצורה חלקה, ועורה היה בהיר יותר מעורו של אחיה.
המלכה חיבקה את קלגר בכוח "אתה לא יודע כמה דאגתי" אמרה לו "אחרי יום שלם שלא התעוררת, חשבתי שהגרוע מכל הגיע, אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם מרוב דאגה!" אמרה והידקה את ידיה סביבו "אל תחנקי אותו גנלר!" אמר ארוול בצחקוק "הוא הרגע קם מעילפון של יומיים, את תהרגי אותו" אמר.
גנלר הרפתה מבעלה והביטה בו "אתה לא נראה טוב" אמרה "מי דבש הם לא ממש מילוי לבטן" הוסיפה.
המשרת פתח את הדלת והגיש לקלגר גלימה כחולה כהה בגוון ליל קיץ בהיר. "הלורד" אמר "הכפריים מאוד רוצים לדבר איתך" אמר.
"בסדר" אמר קלגר "אשמח אם תצאו" הוסיף. "הוד מעלתך", אמר ארוול "שלחתי את הבן שלי להודיע לדרנל שסאמיקר מת" אמר "הוא יצא לפני שעה" אמר והוסיף "הוא היה חבר שלו, הוא יוכל לבשר לה את זה בצורה הכי עדינה".
"בסדר" אמר קלגר, "ועכשיו לך! אם יש אמת בדברי הכפריים האלו ויש רוחות רפאים, שיטות בשורה לאלמנות שבעליהן מתו, היא לא הצרה הגדולה ביותר שיש." אמר בדאגה קלה.