ריקוד החרבות: פרק שביעי

טוב, דבר ראשון, אני מבקש סליחה מספיר, שבניגוד לבקשתה, פרסמתי את הפרק הזה מהר. ספיר אני מקווה שאת סולחת, בכל מקרה, אני חושב שהפרק ימצא חן בעיניך (בעיני כל מי שיש לו קצת יותר מקש בין אוזניו).
אבל מה לעשות, הפרק הזה 'בער' לפרסום, וגם ביקשו ממני לפרסם מהר.
אז גבירות נאצלות ולורדים נכבדים, הנה הוא, הפרק הכי משמח עד כה, שיחשוף סודות אפלים, ושימלא תקווה בכולנו……
פרק 7!!!!

-פרק שביעי-
סאמיקר פקח עין אחת, מבלי להזיז את גופו. הדרומיים הלכו כבר והשאירו אותו ואת שאר הגופות. "הדרומי הטיפש" מלמל לעצמו סאמיקר, "כנראה היה שתוי בחדוות הניצחון, ולא שם לב שמה שהוא תקע בו את הכידון שלו, בכלל לא היה גוף.
סאמיקר גישש בתוך מלבושי העור שלו ושלף את נאד העור הממולא בדם שהטמין בתוכם. הנאד היה מנוקב, והדם זלג ולכלך את בגדיו. הוא קם בכבדות והביט סביבו. גופות חיילים היו בכל עבר, משום מה הם לא גרמו לו לעצב, הוא נזף בעצמו על חוסר הנאמנות שלו לעמו. 'אלה בני עמי' אמר לעצמו 'צפוניים שמסרו את חייהם למען המולדת'
אבל הוא לא הצליח להתאבל עליהם, הם נשארו זרים מבחינתו, חיילים לא מוכרים לו.
וחוץ מזה, משהו בתוכו אמר לו, שעדיף שלא יכנס לאבל עכשיו.
הוא נכנס לאוהל שלו וראה שהכל נשאר במקומו, הדרומיים אפילו לא בזזו את המחנה. הוא פתח את התיק שנח בפינה, הכל נשאר כפי שהוא היה, אפילו שקיק הכסף נשאר. במקומו.

הוא יצא מהאוהל, לועס לחם יבש, ומה שהוא ראה, גרם לו לקפוא במקום. שני סוסים חומים, עם אוכפים, צפוניים רעו בעשב. הוא התקרב לאחד מהם וליטף אותו, הסוס לא ברח, או בעט בו. סאמיקר חיך, היחידה שאליה הצטרף, הייתה יחידה מובחרת, וכיאה ליחידה שכזאת, היא קיבלה את הסוסים הטובים ביותר.
הוא החליט שהוא יוצא צפונה עוד היום.
הוא שוטט בין הגופות, מחפש בגדים נקיים פחות או יותר, הוא מצא חייל שראשו נערף, ולכן רוב הדם זלג לאדמה. הוא הפשיט את החייל מבגדיו והלך למעיין שבני היחידה התרחצו בו. הוא הביט סביבו כדי לוודא שאין איש בסביבה, ופשט את בגדיו, הוא נכנס למים, הקרירים והתרחץ. לאחר עשר דקות, הוא יצא והתלבש בבגדיו של החייל, הסירחון היה קל בלבד, מפני שהחייל מת בבוקר יום האתמול.

לאחר שיטוטים נוספים בשדה הקרב, הוא מצא על אחת הגופות משהו שגרם ללבו לקפוץ משמחה, חגורה שנחה על הכתף, שאליה חוברו מאחור, נדן לחרב שתי ידיים, קשת, אשפת חיצים ומגן.
הוא הוריד את החגורה בעדינות מהחייל, מעולם לא נתנו לו חגורה שכזו, החגורה הזו הייתה נחלת היחידות המובחרות בלבד. וכאשר הניח את החגורה על גופו הצנום, הבין למה.
הוא הוריד את המגן מהחגורה, והמשקל ירד בצורה משמעותית.
הוא ניגש אל הסוס, והניח על וו בצד האוכף, את המגן, את התיק שלו קשר בצדו השני של האוכף, ועלה על הסוס.
הוא רכב במישורי העשב הירוקים. עלי העשב נעו כגלים בים של ירוק. הסוס צעד ברכות, כאילו יודע שהרוכב עליו הוא פצוע ותשוש.
'הם לא לקחו כלום' חשב לעצמו, בזמן שסוסו צעד בעשב הגבוה. 'הם רק רצו להרוג. אבל למה הם לא לקחו כלום?' שאל ללא קול 'כנראה, המרגל שמסר להם את המיקום של המארב, פחד ממשהו שאחד מאלו שנשלחו לכאן יודע' באה תשובה 'ומי זה יכול להיות?' שאל את עצמו, אף שידע את מי רצו להרוג. 'אותי' ענה לעצמו, 'המישהו הזה, יהיה אשר יהיה, ביקש מהמלך לשלוח אותי למארב. לא לחזית למארב, כך שהמלך לא יחשוד, ואז מסר את המיקום לדרומיים, בתקווה שאני אהרג' הבין בחלחלה. המחשבה שמישהו רוצה להרוג אותו, ולמישהו הזה יש השפעה בחצר המלך, שלחה אצבעות קרות לגבו. הוא ניסה לנחם את עצמו במחשבות על ביתו.

הוא הגיע לדרך המלך ופנה צפונה, 'הנה יתרון בלהיות אסטרטג' חשב לעצמו בעליצות 'אסטרטג מכיר את כל המפות בעל פה' חשב.
הוא הביט בשמש השוקעת לשמאלו בים הברזל. והדהיר את סוסו צפונה.
הדרך הפכה למיוערת יותר ועשבית פחות.
הטמפרטורות ירדו, ועצי פרי נשירים הופיעו בתדירות גבוהה יותר ויותר.
ריח המולדת נתן לו ולסוס כוח, והם עברו לדהירה מהירה.
באפו עלה ריח של יערות ענקיים.
ריח של אדמה לחה מגשמי קיץ.
ריח של קור.
ריח של מולדת.
ריח הצפון.