ריקוד החרבות: פרק ראשון

ארמון העץ של קלגר מלך הצפון היה עוד עטוף ערפל בוקר קריר ולח כשהגיע שליח על סוס שחור. השליח עטה אדרת פרווה שחורה וארוכה שכיסתה את גב סוסו ונגעה בבסיס זנבו. קסדתו הייתה עשוייה פלדה, ועל חזהו נרקם סמל שועל השלג הלבן של הצפון, לבן כסוף על רקע שחור.
״מה אתה רוצה?״ פיהק השומר שנשען בגבו על אחד מעמודי העץ. ״יש לי הודעה״ סינן השליח ממרומי סוסו, נשימתו של הסוס יצרה אדים באוויר הקר. ״וכדאי לך לתת לי לעבור, כי ההודעה חתומה בחותמת של בית אלר״. השומר המנומנם קפץ על רגליו בקרקוש מתכתי של שריון טבעות.
״בית אלר?!״ הזדעק ״זה לגבי מה שהמלך שלח להם?״ שאל בהתלהבות
״אני לא יודע״ סינן השליח דרך סדק צר יותר מבין שיניו, ״אני לא פתחתי את זה״
״בסדר, היכנס אבל אל תשכח לעדכן אותי מה היה כתוב שם״ אמר ופתח את דלת האלון. השליח ירד מסוסו, מסר את המושכות לשומר ונכנס עם המכתב.

אולם הכס היה ריק מהרגיל עקב השעה המוקדמת, מספר שומרי ראש הסתובבו בחדר, והמלך ישב על הכס שהיה עשוי עץ בציפוי זהב. הדלת נפתחה והשומרים מיהרו לעמדותיהם שליד הכס. השליח צעד לעבר הכס וסוליות מגפיו השמיעו קולות נקישה קצובות על רצפת העץ. הוא הגיע למרחק של שני מטר מהכס וירד על ברכו האחת והגיש את המכתב למלך ללא מילים.
המלך ירד מהכס ונטל את המכתב, הוא שבר באגודלו את חותם העורב השחור העומד על כתר, של בית אלר. הוא קרא ללא קול את המילים.

ללורד קלגר הנכבד. נכתב אנו קיבלנו את פנייתך לגבי מלחמתך במחוז הדרומי של אוודל, אין אנו מגיעים להסכמה איזה צד מביניכם, הצדק עימו. ולכן אנו לא נפסוק בעניינכם.
בברכה: לורד ארד, ראש בית אלר, הלורד של טירת כנף עורב, והשופט העליון של אוודל.

"הם לא מוכנים להתעסק בזה" אמר קלגר וזרק את המכתב לאח שניצבה בקיר, המכתב התלקח בלהבה צהובה, שהשמיעה קולות פצפוץ חרשים. "תקרא לסר ארוול היועץ, אני צריך לדון עמו על כך" אמר לאחד מהשומרים, השומר קד ויצא מהאולם בהליכה אחורנית.

השומר חזר לאחר מספר דקות עם סר ארוול, סר ארוול היה גבר שחור שיער ובעל ארשת פנים של ביטחון עצמי, הוא צעד אל קלגר וקד, "אפשר לשאול, למען מה קראת לי?" שאל
"לורד אלר לא מוכן אפילו לתמוך באיזה שהוא צד" אמר קלגר, כתר הכסף שלו מבהיק באור הלהבות מהאח.
"שלא לדבר על לשלוח את הסייפים שלו" הוסיף בדכדוך.

בית אלר היה בית אצולה שמעוזו היתה טירת כנף עורב. טירה כמעט בלתי חדירה ששכנה על נקודת המפגש של ארבעת המחוזות של אוודל. תפקידם היה, שבכל סכסוך שהתעורר בין שניים או יותר מחוזות, לפסוק עם מי הצדק ולהכריח את יריביו לשלם פיצויים. במידה והיריב לא היה מוכן לשלם פיצויים, בית אלר היה יכול להוציא את צבאו, שהורכב מאבירים מארבעת המחוזות, שנשבעו אמונים לטירת כנף עורב והתחייבו אף להרוג את משפחתם במידה ובית אלר הוציאו את צבאם לקרב. בשל כך, אבירי אלר לא נשאו נשים.

"לפי דעתי, זה די חשוד" אמר ארוול "השדות הדרומיים שלנו בוערים באש, בגלל הצתות של הדרומיים. אם בית אלר לא מוכנים לפסוק עם מי הצדק, זה נוגד את עקרונותיהם" אמר וגירד את זקנו המאפיר, "תודה שמשהו כאן, מריח לא טוב" הוסיף.
"משהו בהחלט לא מריח טוב" אמר קלגר "אם הם לא יקבעו תוך כמה חודשים, הרחובות של משעול שלג, יוצפו בדם. אתה יודע משהו לגבי המארב שהצבנו במחוז המערבי?" שאל, "עוד לא הגיעו חדשות" אמר ארוול. לפתע הם הרגישו תזוזה בירכתי האולם "אני יודע מה קרה לו" אמר השליח,
"מה קרה לו?" שאל קלגר
"המארב נטבח עד לאחרון האבירים" אמר השליח בפנים נפולות, כאילו הוא אשם בנושא.
"למה לא אמרת את זה עד עכשיו?" שאל קלגר "נשלחתי למסור לכם את ההודעה מטירת כנף עורב ולא את הידיעה על המארב" אמר השליח "שלחו לכם כבר לפני שבועיים שליח עם ההודעה הזאת, אבל מדבריכם הבנתי שהוא לא הצליח להגיע" אמר.
"ומה עם האסטרטג?" שאל המלך בפנים דרוכות,
"גם הוא נהרג" אמר השליח
"לכל הרוחות!" צעק ארוול
"אמרתי לסר לאנדר שלשלוח את הצעיר הזה לחזית זו טעות נוראית" אמר בזעם רועד, "אבל הדביל התעקש, ועכשיו יש לנו אלמנה בת תשע עשרה ויתום בן חודשיים, אתה קולט, בן חודשיים, וכבר יתום!" צעק,
"סר ארוול, הרגע" אמר קלגר והניח יד על כתפו הרועדת של ימינו הזועם
"איך אני יכול להרגע?!" שאל ארוול "הוא היה בסך הכל בן תשע עשרה, אמנם היה לו מוח מבריק אבל הוא אפילו לא בן עשרים. אני הכרתי אותו, ואם אתה שואל את עצמך למה דגל החרב המעוקלת לא מתנופף מעל לארמון שלך במקום השועל הלבן, זה בזכותו!" אמר ופנה אל הדלת ויצא ממנה בבכי קלוש.

קלגר התיישב בכס שלו, נדמה היה כי כל הצרות בעולם באות איליו, בית אלר, המארב שנכשל, והאלמנה והיתום הצעירים מדי כדי לשאת את התארים האלו. כל אלו הסתובבו סביבו עם כל הכאב שנלווה אליהם, הוא שמע צעקת יאוש שפרצה מפיו הוא ראה את חדר הכס שלו מחשיך, ובחבטה, נפל והתעלף. כתרו נפל מראשו והתגלגל באולם, נוצץ באור הלהבות.