ריקוד החרבות: פרק חמישי

דבר ראשון, כל מי שעוקב אחרי הסדרה, שידע: הנה אני יכול לפרסם שני פרקים ביום (אל תצפו לקצב כזה מסחרר) בקיצור. הפרק הזה הוא יותר פילוסופי, ואין בו הרבה אקשן, אבל הוא יסביר לכם מה זה השם המוזר של הסדרה.. :-) תיהנו
נ.ב.
אם אין תגובה אחת לפחות, אני אפרסם את הפרק הבא, רק עוד שבוע! (צחוק זדוני)

-פרק חמישי-
"הריעו למלך קלגר רגלד, מלך הצפון, ולורד החורף" נשמעה הקריאה כאשר קלגר, ארוול וגנלר נכנסו לחדר הכס. "אשתו, ליידי גנלר רגלד, מלכת הצפון, ועוצרת הממלכה. ימינו, סר ארוול אנדרן, ריבון מעלה שלג, ויועצו האישי של המלך וגיסו" קרא הכרוז.
ארוול הביט סביבו, החדר היה יותר מלא חיים מהפעם הקודמת שהיה בו עם ארוול. דגלים נוספים נתלו, ויותר שומרים בגלימו שחורות, הסתובבו בחדר. "אבא!" נשמעה קריאה, וילדה זהובת שיער, שעד כה, שוחחה עם אחד השומרים רצה אל קלגר "אלרד!" צעק קלגר בשמחה וחיבק את בתו הקטנה. "התעוררת!" קארה אלרד בשמחה "אמא אמרה שישנת הרבה זמן" הוסיפה. "אפשר לומר" אמר קלגר. אלרד הבחינה בארוול, "דוד ארוול!" אמרה "אתה יודע שאתה בן אדם ממש נחמד?" אמרה "כשאני אהיה מלכה, הימין שלי היה כמוך!" אמרה "אל תבחרי לעצמך ימין כל כך גרוע" צחק ארוול "אבא שלך בחר אותי בטעות, ועד היום הוא מתבייש לפטר אותי" אמר ארוול, לפעמים ילדים מציגים מולך את המראה המדויקת ביותר מבין כל המראות שמציגים לך אנשים בוגרים. "ארוול" אמר קלגר, "אתה יכול לקחת את אלרד לגינה?" שאל "אבל הוד מעלתך.." אמר ארוול "אל תעמיד פנים" אמר קלגר "אני יכול לשרוד דיון משמים בלעדיך" אמר "ותעשה טובה, הילדה תהיה מלכתך ביום מן הימים"
"אם אני אחיה עד אז" אמר ארוול, "מה אמרת?" שאל קלגר "אם אני אחיה עד אז" אמר ארוול, "אל תעמיד פנים כאילו מוות מפחיד אותך" אמר ארוול "זה לא ש.. פשוט…" אמר קלגר "רוב האנשים מפחדים מהמוות בגלל שהם מפחדים משינויים, אפילו שאין משהו יותר נורמלי מהמוות, אדם שלא מת, טוב זה שינוי" אמר ארוול.
"אז אתה יכול לקחת אותה?" שאל קלגר "טוב אני אקח אותה" אמר ארוול "רק אל תאשים אותי אם הכל יתבלגן לך בראש" קרא.
"קדימה" אמר לאלרד "אבא שלך רוצה שנלך לגינה" אמר בחיוך והושיט לה את ידו.
"בסדר" אמרה אלרד "אבל אני בוחרת איזה פרחים קוטפים!" העירה. "בסדר" אמר ארוול ויצא איתה מהחדר.

"למה אתה לא רוצה שאלרד תהיה בדיון הזה?" שאלה גנלר את בעלה "הרי היא נמצאת ברוב הדיונים, מה שונה עכשיו?" שאלה. "הם טוענים שהם ראו רוח רפאים, וגם אם הם משקרים, אני לא רוצה שאלרד תשמע סיפורי אימה של כפריים"
"בסדר" אמרה גנלר "אבל אם היא נמצאת עם אחי, היא תקבל רעיונות גרועים יותר" אמרה בחיוך, קלגר צחק ופנה לכס שלו, אשתו ישבה לידו. "הכניסו אותם" אמר.

אלרד רצה בגינה וניסתה לתפוס פרפרים בידיה. ארוול ישב על גבעת דשא קטנה וקרא לעברה קריאות עידוד. לפתע גמלה החלטה בלבו, הוא עלה על אחד מן העצים ותלש שני ענפים ישרים פחות או יותר. "דוד ארוול! מה אתה עושה?" שאלה אלרד. ארוול ירד מהעץ והגיש לה מקל, "זה ענף" אמרה אלרד "מה אתה רוצה שאני אעשה איתו?" שאלה. "טעות!" הכריז ארוול בחדווה "זהו כבר אינו ענף, אלא חרב" הכריז. מבטה של אלרד העיד על מידת האמונה שלה בנושא, אבל היא זרמה איתו, "ומה אתה רוצה שאעשה עם החרב הזו אבירי?" שאלה "תכי אותי" אמר. אלדר הניפה את המקל וחבטה באלדר שחסם את המכה ב'חרבו', "רואה" אמר לה "את מכה – אני חוסם, אני מכה…" אמר והניף את המקל בעדינות "…ואני חוסמת!" הכריזה אלרד ובלמה את מכתו באמצעות הענף שלה, "כמו ריקוד!" אמרה, הבעת פניו של ארוול השתנתה, היה נראה כאילו היא הרגה את בנו ברגע זה, הוא הרגיע את עצמו ונשם עמוק 'אל תתעצבן, היא רק ילדה, היא לא התכוונה לזה' הריץ במחשבתו. והתיישב על ערמת דשא "תביני" אמר "הרבה חושבים שקרב הוא ריקוד, והם טועים" אמר "למה הם טועים?" שאלה אותו "קרב הוא לא ריקוד מסיבה פשוטה: בריקוד כל המהלכים, קבועים מראש, לעומת זאת: קרב יותר דומה למשחק שחמט, המהלכים שלך קובעים את הניצחון, וכמו שבמשחק שחמט, יש אלפי צירופי מהלכים אפשריים, ושום משחק לא דומה לאחר כך גם בקרב, הכל משתנה" הסביר לה.
"אבל אין אפשרות שמלחמה תהיה כמו ריקוד?" שאלה אותו, "אפשר" אמר לה "אם את המלחמה תכנן מישהו מאוד חכם שיודע מה בני אדם יעשו אם הוא יעשה משהו מסוים" ענה "ולמצב כזה אני קורא.. את יודעת איך?" שאל אותה.
"איך?"
"ריקוד החרבות"