רייס פרייר: צייד המכשפות פרק 3: הסכין שנהפכה לטבעת

פרק 3: הסכין שנהפכה לטבעת

דפקתי על הדלת הלבנה של ביתי בתשישות רבה. הרגשתי כאילו רגליי הולכות להתפרק. הזקנה המעצבנת הזו גרה בצד השני של העיירה שלנו, למזלי היא לא כל כך גדולה כך שידעתי איך לחזור הביתה. כשאני חושב על זה אני מכיר כל חלק בעיירה הקטנה שלנו, לפי השמש הכתומה שממש עמדה בקו האופק והעננים היו נראים כאילו נסוגו ממנה הנחתי שהשעה עכשיו חמש.
הדלת נפתחה ואימי הביטה בי, עיניה רעדו כמו ידה הימנית. ודמעות כבר התייבשו על לחיה, מיד היא חיבקה אותי מבלי לחשוב אפילו והתייפחה על כתפי. שיערה נפל מעט על פניי, הנחתי את כף ידי על גבה וחיבקתי אותה בחזרה.
"אוי אלוהים אני כל כך שמחה שאתה בסדר." היא אמרה ולא ניתקה את עצמה ממני, היא שחררה לאחר כמה שניות ונכנסתי אל תוך הבית. היא סגרה את הדלת, התיישבתי על הספה הלבנה שלנו, עשוית העור, במעין זריקת פריקה כזו. היא הסתובבה מיד למזוג לי מים, הכנסתי את הסכין הכסופה אל כיסי בדחיפה מהירה והתפללתי שהיא לא תראה את זה.
"חשבתי להתקשר לשריף של העיירה, אני.." היא אמרה ונשכה את שפתה התחתונה, היא התיישבה מולי על השולחן ונתנה לי לשתות את כוס המים. "אימא אני מצטער.. אני כל כך פחדתי אני.." אמרתי, נזכרתי כיצד פחדתי בכל פעם שראיתי את אותה אישה זקנה. ובכל פעם שמצמצתי היא הופיעה.
"מה קרה לך?" שאלה והניחה את כף ידה הרועדת על פניי, התכוונתי לספר לה שאישה זקנה חטפה אותי והתחילה לזרוק עליי חומצה ולהתעופף באוויר אבל החלטתי שלא לשגע אותה ולא להפחיד אותה יותר משהיא עכשיו.
"את זוכרת את ג'קסון? הילד מהכיתה שלי?" שאלתי, חשבתי כבר על סיפור בשניות. הרגשתי רע עם זה שאני משקר לה אבל הייתי חייב. "נו." היא אמרה, דומעת.
"אז הוא חטף לי את התיק מהגב והתחיל לרוץ איתו, רדפתי אחריו עד הצד השני של העיירה ושם הוא השליך את התיק שלי למפל ויחד איתו את כל המחברות והציוד שלי, ניסיתי לבדוק אם אני יכול להציל אותם אבל זה כבר נפל מטה, ואיבדתי את הדרך שלי הביתה, ועד שמצאתי אותה כבר התחיל להיות שקיעה."
"אני מתקשרת למשטרה להתלונן על הילד הזה." אמרה וקמה על רגליה באין סיבה. היא הרי לא באמת רוצה להרוס לו את החיים, "לא אימא לא צריך. באמת." אמרתי, משפיל את ראשי מעט.
"העיקר שאתה בסדר." היא חיבקה אותי שוב וצעדתי אל חדרי בשקט.

נשכבתי על מיטתי הרכה והנחתי את ראשי מתחת לכף ידי, מביט בתקרה אך בעצם מתרכז במשהו אחר לגמרי. באותה שיחה עם אותו איש מוזר, מה עם כול זה היה חלום רע, או דמיון מפותח? מה אם זה מעין חלום ארוך שבקרוב אתעורר ממנו?
שלחתי את כף ידי לכיס, כאשר לפתע נגעתי במשהו קר, הרחקתי מיד את ידי והחזרתי אותה לאחר כמה שניות. הרמתי את החפץ הקר כקרח, הוא היה די עגול עם חור. טבעת.
הטבעת הונחה על אמצע כף ידי, היא הייתה כסופה ודיי עבה וארוכה. היו עליה שלושה קווים שחורים דקים שעטפו אותה, "יכול להיות שזה.." אמרתי באי אמונה, שלחתי את ידי לכיס שוב. הסכין נעלמה. הכנסתי את ידי לכיס השני וגם שם הסכין לא נמצאה.
"זו הסכין?" שאלתי את עצמי, הזדקפתי על המיטה והרמתי אותה מכף ידי השנייה. היא הייתה קלה לאחיזה ולא גדולה כל כך, החלטתי לעשות מעשה דיי מטופש ולהניח אותה על אצבעי, על הקמיצה.
באותו שנייה הרגשתי כל כך הרבה דברים,כל כך הרבה מחשבות, חלקן עסקו בכך שהטבעת הזו עלולה להישאר תקועה על האצבע שלי לנצח. אמרתי כבר שאני פרנואיד?
החדרתי אותה אל תוך אצבעי והרגשתי מן סחרור קל ותחושת חנק בגרוני. קמתי ממיטתי במהירות, הרגשתי שראשי נמחץ כאילו השליכו אותו מצוק והוא נופל כעת ללא שום מטרה. כמו אבן שהשליכו לצד הדרך וכעת היא מתעופפת באוויר. המון תמונות לפתע זינקו אל ראייתי, תמונות שהסתירו את כל חדרי. ניסיתי להתרכז בהם אך הם התעופפו בכה מהירות, נשמתי בכבדות כאילו עשן חודר לפי ולנחיריי.
הרגשתי חום בלתי נסבל ולפתע כל התמונות התרחקו לאט לאט ונוצרה תמונה אחת גדולה. עננים שחורים ממלאים את השמיים, ואור כחול בוהק פורץ את השמיים. הוא מגיע מתוך מבנה רעוע, כנסייה אני חושב, אני כמעט בטוח שזו העיירה שלנו אך אני לא מזהה אותו.
לחישות נשמעו ברחבי המקום,לחישות קטנות. הלחישות אומרות מילה אחת, וחוזרות שוב ושוב על אותה מילה. "פורטל."
"אחי!" שמעתי לפתע קריאה, הטבעת הוסרה מאצבעי וחושך עטף את כל ראייתי. נפלתי על הרצפה ועטפתי את בטני. הראייה שלי החלה להתבהר וראיתי מי זה.
"כריס.." לחשתי ונשמתי עמוקות, בלוריתו נפלה מעט על מצחו ועיניו הקטנות והכחולות הביטו בפניי. הוא הניח את כף ידו על מצחי בכדי לבדוק לי חום אני מניח. ידו הייתה קפואה בדיוק כמו הטבעת ידיו הקצרות הונחו על הרצפה והוא נזרק על ברכיו. הוא לבש את אותם פרטי הלבוש בדיוק כמו בבית הספר, חולצה לבנה ארוכה ומכנס ג'ינס כחול קצר ודהוי.
"אתה בסדר אחי?" שאל, נשימתי החלה להירגע, הזדקפתי לאט וחיפשתי עם מבטי את הטבעת. היא הייתה זרוקה מתחת למיטתי. "מה, כן כן." אמרתי בלא ריכוז,
"איך ידעת שצריך להסיר את הטבעת הזו בכדי להחזיר אותי?" שאלתי לאחר כמה שניות של שקט, "אתה רק הבטת בה, והעיניים שלך נהיו כהות כאלה, כמו חושך." הוא אמר מבועת,
"ספר לי מה קורה, אימא שלך אמרה לי שג'קסון זרק לך את התיק לנהר ואני הייתי איתך אחרי שג'קסון עזב מוקדם את הבית ספר." הוא אמר בחשדנות, הוא ידע ששיקרתי.
"קודם כל אני אצטרך את הטבעת." אמרתי והתקדמתי לכיוונה, הוא זינק לעברה והרים אותה במהירות מהרצפה. "תספר לי מה זה ומה קורה פה." הוא איים,
"ואז תוכל לקבל את הטבעת."

"נחטפת על ידי זקנה משוגעת שהתעופפה באוויר ואדם מוזר אמר שאתה האחד?" שאל כריס באי אמונה, הוא סידר את הבלורית שלו מעט והתיישב על קצה המיטה. "אל תשכח את החלק שהוא הביא לי סכין והיא נהפכה לטבעת." הוספתי,
"אני לא יודע רייס, זה נשמע קצת הזוי. אולי סתם הזית את זה או ש –" אמר אך קטעתי אותו בחוצפה. "מאיפה הטבעת הזו הגיעה אם הזיתי את הכול?"
"אוקי. אז תספר לי כל פרט שהאיש המוזר או הזקנה אמרו לך, אולי ככה נוכל להבין על מה הם מדברים." אמר והניח את כפות ידיו בין רגליו. התיישבתי על הרצפה ונאנחתי מעט.
"האישה הזקנה אמרה שאני אהיה הנבחן המושלם.." אמרתי בניסיון להיזכר, אך כל מה שנזכרתי בו הייתה הכנסייה מהטבעת, הכנסייה הנטושה שאני חייב להגיע אליה.
"האיש הזה אמר משהו על קללת שיגדו? שיגונדו?" אמרתי בשאלה, מנסה להיזכר. "חכה!" אמר כריס ומיד התיישב על הכיסא השחור שלי, הוא מיד פתח את הגוגל והחל להקליד במהירות.
"קללת שי- גו – נדו" הוא חילק את המילה להברות, ולחץ על כפתור החיפוש. קמתי בהתעניינות לכיוונו והבטתי במחשב המלבני בעל המעטפת השחורה. " האם התכוונת ל 'קללת שיגנדו'?" קראתי בלב את התוצאה היחידה שנוצרה, כריס לחץ עליה ונפתח מיד תוצאות רבות,
כריס לחץ על אחת מהם ואתר נחשף מולנו. "קללת שיגנדו או קללת ילדי שחורי העיניים היא קללה שהסינים האמינו כי מכשפות עטפו ועוטפות כעת את עולמנו ושיש אדם אחד שנועד לחסל אותם, הם ניסו לחסל אותו אך הם ידעו שזה יגרום לעולם להתמוטט על ציריו, לצאת מאיזון, אז הם החליטו להתעלל בנשמה שלו. כל פעם שאותו אדם ימות נשמתו תגלגל לאדם חדש וכל זיכרונותיו מהגלגול הקודם ימחקו ובכך המכשפות ישארו בחיים וימשיכו בתוכנית שלהם." קרא כריס, שיערותיי סמרו מעט.
"אז אתה אולי זה שנועד לחסל אותם? את הזקנה המשוגעת בין היתר?" שאל כריס בחשש, "אני מניח."
"מה התוכנית שלהם אבל?" שאלתי במהירות, הוא ניסה לחפש אך המחשב התנתק לגמרי.
"ילדים חצופים, אתם לא יודעים בכלל מה עומד לבוא עליכם ועל העולם שלכם." שמעתי קול צורם מאחוריי, אדם בעל לבוש כהה הופיע מולנו. הוא היה שרירי ומשקפי שמש שחורות עמדו על אפו והסתירו את עיניו. הוא היה קירח וזקן שחור קטן הופיע על לחיו ומתחת לסנטרו ואפו. הוא לבש מכנס ג'ינס שחור וגופייה לבנה בעלת כתמים. הוא היה שרירי ובעל צלקות בכל גופו.
"קצת מכנס מהודר בשביל גופיה מהשוק?" שאלתי באומץ, הטבעת הייתה מונחת על השולחן ליד כריס.
"תביאו לי את הסכין ילדים, המכשף ישמח." אמר בקול גברי וחסון, "תמסור לו שיבוא לקחת אותה." מיד הרמתי את הטבעת ואחזתי בה בהידוק.
"תאמין לי, אתה לא רוצה להסתבך איתו." אמר בחיוך מאוזן לאוזן. כריס נעמד באיטיות על רגליו. הוא הביט באדם מולו, "על מה אתה מסתכל?" שאל בקול צרוד,
"אני מחפש משהו מחוכם להגיד." הוא אמר בלחץ וגירד חלק מסוים בראשו. כבר הכרתי את הגירוד הזה, הוא לחוץ מאוד ומפחד כמו אינסטינקט הוא מגרד את ראשו.
"אימא יפה יש לך." פנה האדם אליי, "אני בטוח שגם שלך יפה. בקבר." אין לי מושג מאיפה האומץ הזה שקיבלתי, מאיפה החוצפה הזו. הרי שהאישה ההיא חטפה אותי הייתי לחוץ ובכיתי כמו ילד קטן, וכעת אני מדבר אליו בלא פחד.
הוא יצר קליקים עם ראשו וידו. "אתה תתחרט על זה."