רייס פרייר: צייד המכשפות פרק 2: אישה זקנה חוטפת אותי

פרק 2: אישה זקנה חוטפת אותי

התעוררתי בחדר חשוך, עיניי היו רטובות וחסמו אותי מלראות לגמרי. פחדתי, ראיתי מספיק סרטים בכדי לדעת שבסוף הנחטף מת ומעטות המקרים שבו הוא ניצל. ניסיתי להזיז את גופי אך נתקלתי בשגיאה, הבטתי על גופי, רגליי היו קשורות לרגלי הכיסא בגלל החושך הכבד לא יכולתי לזהות את צבע וסוג הכיסא.
ידיי היו כבולות מאחורי גב הכיסא והרגשתי לאט לאט את הכאב החד שתוקף את עצמות כתפיי, "היי!" זעקתי, בניסיון נואש לחשוב שמישהו ישמע את זה. לא תיארתי לעצמי שיחטפו דווקא אותי, שיעור החטיפות בעיירה הקטנה שלנו הוא נמוך מאוד, סֵייף הילס, כבר על השם ניתן להבין שדיי בטוח כאן.
"אתה תהיה הנבחן המושלם, בעזרתך הוא יקום." שמעתי קול צרוד וצורם מגיע מאחוריי, ניסיתי להשתחרר מהחבלים ששרטו את עורי אך כל מה שהכיסא עשה היה לקפץ סנטימטר ולחזור למקום.
האור נדלק, מנורת פלורוסנט הבהבה באור קלוש והאירה את מרבית החדר, על הרצפה היו צעצועים זרוקים, קרון הרכבת השחור הקטן שילדים לרוב משחקים איתו הייתה ממש ליד רגלי הקשורה.
החדר היה כמעין מחסן, הקירות היו עשויות עץ קשיח בעל גילופים מסולסלים ומעט עובש הופיע בצדדי הקיר,
שמעתי פסיעות מגיעות מאחוריי, וניסיתי לסובב את ראשי ולראות מי מגיע, כאשר הבנתי שאני לא מסוגל החזרתי את ראשי למקום, אישה הופיעה מולי. היא לבשה מעין חולצה רופפת ומעליה סרבל קטן שמסתיר את שיערה המאפיר והסבוך. שפתיה היו קטנות ומצומקות וידיה היו עטורות בצמידים זהובים. עיניה היו שחורות כמו הליל, עגולות וקטנות, המזכירות עיני עורב. גופי רעד בפחד, לא כל יום חוטפים אותי.
היא הייתה דיי מלאה, כפליי שומן הופיעו מתחת לחזה הנפול והיא הייתה דיי נמוכה. היא חייכה לכיווני והבל פיה חדר לנחיריי, הבל מצחין ומסריח, שיניה היו רקובות בעלות עובש ירקרק במקרה הטוב, במקרה הרע לא היו לה שיניים. "אני לא יודע מי את אבל אני רוצה הביתה.." אמרתי וקולי נשבר מהפחד במילה האחרונה.
היא צקצקה בלשונה והרימה את אצבעה כאשר הצמידים נופלים במורד זרועה.על האצבע שלה היו כמעין קעקועים קטנים וכך גם על כל כף ידה. ציפורניה היו ארוכות ובצבע סגול כהה, המזכירות את סיגל מורתי.
"היום לא תחזור הביתה." היא צחקה צחוק מחניק ודמעה החליקה מעיני, שפתיי רעדו והייתי צריך לחשוב על משהו כי בזמן הקרוב לא יגיעו אנשים להציל אותי.
"הצילו!" צעקתי בקול, מקווה שמישהו ישמע אותי. היא סטרה ללחי בתדהמה, ולאחר מכן אחזה בלחיי עם כף ידה בחוזקה. ממש לופתת סביבי את אצבעותיה הארוכות.
"תעזבי אותי." אמרתי בקול מוזר וכלוא, היא צחקה.
"לא לפני שתעיר אותו." היא קראה ושחררה את לחיי. פערתי את פי בכדי להרגיע את הכאב בלחיי לכמה שניות. "את מי?" שאלתי בחשש,
היא צחקה וצעדה מאחורי שוב. "אני אבוא לבדוק מה קורה איתך בעוד שעה בערך." הודיעה ושמעתי את הצחוק המתגלגל שלה. "לא!" קראתי אך הדלת נטרקה בחוזקה ושמעתי את קול קרקוש המפתח במנעול.
הרגשתי כיצד החבלים שורטים את מפרקי כף ידי לאט, אם לא אפעל בקרוב אני אמצא את עצמי בלי שני ידיי. הבטתי לאחור עד כמה שיכולתי שוב והפעם התרכזתי ברצפה, על השטיח היה אולר אני חושב, זה היה נשק חד בזה אני בטוח. אך הוא היה במרחק של כמה סנטימטרים מכפות ידיי שכעת נראות כי הם לא יכולות אפילו לנוע מילימטר נוסף.
"קדימה.." לחשתי, זה הזמן שידיי הארוכות יוכיחו את עצמם. הרגשתי כיצד כל תנועה של כף ידי חותכת לאט את מפרקי כפות ידיי, זקפתי את כל אצבעותיי בניסיון לאחוז בנשק החד.
"נו קדימה.." אמרתי לעצמי, לקחתי נשימה עמוקה ודחפתי את כפות ידיי קדימה עוד יותר, כף ידי הימינית נגעה בנשק ואצבעותיי עטפו אותו.
"יש." לחשתי ברצון, סיבבתי את הנשק כלפי החבל והתחלתי לשרוט את החבל במהירות לפני שהאישה חוזרת. ריכזתי את מחשבתי בלשרוט את החבל ולא לאבד אותו אך את ראייתי ריכזתי בקיר. משום מה הקיר שהיה מולי היה נראה מוכר מאוד.
החבלים החלו להיפרם והגברתי את הקצב, החבלים נפרמו לאחר כמה שניות והרגשתי הקלה בכפות ידיי. הרמתי אותם אל מול פניי. כף ידי הימנית אחזה באולר הירקרק, רציתי לנשק אותו. במפרקי כפות ידיי הופיע קו דק והאדמדם שממנו זולג מעט דם בגלל החבלים השורטים. כפות ידיי היו חיוורות מעט והם רעדו באופן שהזכיר את רעידות כף ידה של אימי. מיד התכופפתי אל רגליי והתחלתי לחתוך את החבלים שעטפו את מפרקי כפות רגליי, הפעם הגברתי אפילו עוד יותר את קצב החתיכה, אבק הגיע מחתיכת החבלים אך זה לא הפריע לי בעבודתי. כף רגלי הימינית השתחררה והתחלתי לעבוד על השמאלית,
בכל פעם סיבבתי מעט את ראשי בכדי לוודא שהאישה לא מגיעה, "קדימה, קדימה." גופי רעד בפחד והחבלים נפרמו, מיד קמתי מכיסא העץ, ואחזתי באולר בפחד. נשארה רק בעיה אחת, הדלת הנעולה.
הדלת הייתה בצבע שחור עם גילופים בדיוק כמו בקיר, כמעין מערבולות מסודרות. נשמתי בכבדות וצעדתי אל הדלת, הידית הייתה בעלת חלודה חומה שהתגבשה על הידית בצורה מגעילה.
שמעתי פסיעות מגיעות קדימה אל הדלת, לקחתי נשימות עמוקות וידי רעדה באופן מבחיל. דמעות נקוו את עיניי אבל זה לא הזמן לפחד עכשיו. לא עכשיו. שמעתי את קרקוש המפתח בחור המנעול והייתי מוכן לזנק על האישה, כשהדלת נפתחה מיד ללא פחד זינקתי על גופה המלא, היא צרחה וסרבלה נפל לאחור, שיערותיה היו סבוכות ומבולגנות. נפלנו על רצפת העץ של הסלון שלה, אני מניח, היא החלה לחנוק את גרוני בלחיצה חזקה. עיניה נפערו והיא המשיכה לצרוח, לא היה לי הרבה אפשרויות,
אזרתי אומץ ונעצתי את האולר בתנופה בכפלי בטנה. היא צרחה אפילו עוד יותר ושחררה את גרוני, קמתי ממנה וצעדתי קדימה, כשלתי ונפלתי על הרצפה.
האישה קמה והפעם הייתה מעליי, היא שחררה את האולר מכפלי בטנה באין סבל והביטה בי בעיניה הכהות כמו הלילה. היא השליכה את האולר לצד והרימה את כפות ידיה לכיווני כאשר הצמידים נופלים הפעם לכיווני.
"לא!" קראתי בפחד, מנסה לזוז אך קפאתי במקום.
"אינסטו בום קרוס." אמרה וצעקה את המילה האחרונה, לא זיהיתי באיזה שפה היא דיברה אבל עשן ירקרק החל לעטוף את אצבעותיה משום מקום, כיווצתי את מצחי באי הבנה. מאיפה הגיע עשן ירקרק הנה?
האולר היה רחוק ולא יכולתי לתקוף, הבטתי בפצע שהופיע מתחת לכפלי בטנה, דם אדמדם הכתים מעט את אזור בטנה. החלטתי לזנק לצד, החלטה נבונה כי שנייה אחרי זה העשן ממש נזרק לכיווני במהירות.
נשמתי עמוקות והבטתי בה, שיערה כמעט ועמד ועיניה נפערו בריכוז. היא השליכה לכיווני עוד מהלומה של העשן הירוק וזינקתי שוב לצעד השני, הבטתי ברצפה. היא התמוססה כאילו חומצה נפלה עליה, וכך גם במקום שהיא תקפה אותי לפני כמה שניות.
"זה חומצה?" שאלתי בתדהמה, היא צחקה. "חומצה זה שם שבני האנוש המציאו לזה, אנחנו קוראים לזה כיילוס."
חומצה נשמע הרבה יותר טוב מכיילוס, ולמה היא התכוונה בכך שאמרה בן אנוש? היא לא אנושית?
"אין לך לאן לברוח!" קראה וכל הרצפה התמוססה לגמרי מלבד המקום שבו הייתי, תהום ענקי נוצר ממש מתחת לרגליה והרצפה לגמרי נעלמה.
הבטתי בגופה. היא התעופפה באוויר, ממש כאילו חוטים בלתי נראים אוחזים בה. "אין מצב." אמרתי ועיניי נפערו, קמתי על רגליי וניסיתי לחשוב איך אני בורח. הדלת החומה שמובילה אל מחוץ לבית הייתה במרחק של שלושה מטרים. רחוק מדיי בכדי לקפוץ, רק אם היה לי אפשרות לתנופה או להתקרב יותר יכולתי להגיע לשם. האישה משכה את זרועותיה לאחור, מתכוננת להשליך לעברי עוד מהלומה של כיילוס? אני פשוט אקרא לזה חומצה. העשן הירקרק היה נראה כעת חלק בלתי נפרד מכפות ידיה.
אם אני אזנק עליה אני אתקרב מספיק אל הדלת. זה סיכוי קלוש אבל זה היחידי שיש לי. לקחתי נשימה עמוקה והיא השליכה לעברי את החומצה, זינקתי קדימה משתדל שלא להביט למטה ולראות את התהום הענקי שנוצר מהחומצה שהשליכה לעבר כל רצפתה. אחזתי בכתפיה והתחלתי לחנוק אותה, היא צרחה ונאנקה מעט, העשן הירוק ירד מכפות ידיה והתחלנו לזוז מכיוון אחד לשני. לחצתי על גרונה וכשהתקרבנו מספיק זינקתי שוב אל הדלת, השתמשתי בכתפי והתפללתי שזה יעבוד, שהדלת תשבר ממש כמו בסרטים. עצמתי את עיניי והיא אכן נשברה כמו שברי זכוכית, מזל שהדלת הייתה רעועה לגמרי.
נפלתי על הדשא שהיה מסביב לביתה, ונשמתי לרווחה. הבטתי לאחור, היא יצאה מהדלת וחזרה לדרוך על האדמה. נשמתי בכבדות והבטתי לצדדים, אף אחד לא היה באזור בכדי לעזור לי.
"רסנדי טורוק." היא אמרה שוב בשפה המוזרה והפעם להבות של אש יצאו מכפות ידיה, קפאתי שוב במקום ועצמתי את עיניי בפחד. מצפה שהאש תשרוף אותי לגמרי. עברו בערך עשר שניות מבלי שהאש תפגע בי, פקחתי את עיניי בזהירות וראיתי אותו. טוב לפחות את גבו. אדם אחד היה מולי ואיכשהו האש התפצלה לשניים, האש פסקה והאישה הביטה בו בזעם.
שיערו הבלונדיני התנופף מעט באוויר, הוא לבש ז'קט עור שחור ומכנס ג'ינס ארוך וכהה שתאם בצורה מדהימה אל הז'קט. לפתע הוא שלף פגיון כסוף בעל עיטורים זהבהבים ומסולסלים, הוא אחז בה במיומנות. והתקדם לכיוון האישה.
"לא!" צרחה בכעס, הוא הניף את הפגיון מעלה ובתנועה קלה נעץ אותו בגופה. האישה צרחה והוא שלף את הפגיון, היא נפלה על הדשא וראשה מביט בי בחיוך רחב שיניים מצחינות,
"הם לא יעצרו עד שאתה תעיר אותו." לחשה בקול צרוד וצורם ולפתע נהפכה לעשן שחור ודהה לאט לאט. האדם הסתובב והביט בי, עיניו חומות נראות כמו קרני אור אין סופיות, פניו נראות כמו ציור. מסורטטות היטב. הוא הכניס את הפגיון אל כיסו והניף מעט את שיערו הזהוב המתולתל קדימה.
"מי אתה?" שאלתי בפחד, "אתה צריך פשוט להגיד לי תודה, ילד." הוא אמר בפליטה והלך משם בחוסר דאגה. קמתי על רגליי "תודה. עכשיו מי אתה?" שאלתי ברצינות, הוא לא ענה והמשיך ללכת.
"ימשיכו לנסות להרוג אותי היא אמרה את זה!" אמרתי בפחד, הוא היחיד שיכול להציל אותי ככל הנראה. "קח, זה ישמור עלייך." אמר והשליך את אותו פגיון כסוף לכיווני. אחזתי בניצב הסכין וממש כמו לרכוב על אופניים הצלחתי לסובב את הניצב ולאחוז בה בצורת התקפה. הוא הסתובב,
הוא לחש לעצמו משהו וצעד לעברי, "תפשיל את השרוולים שלך." פקד, החלטתי לעשות כדבריו, הפשלתי אותם במהירות והוא הביט בהם בפליאה. אני רק ראיתי את הזרועות שלי אבל לפי מבטו הוא ראה משהו אחר.
"ציפיתי שהאחד יהיה יותר מבוגר ממך. תודה שחזרת אלינו." עיניו נצנצו והוא חייך, משהו שנראה בלתי אפשרי. כיווצתי את מצחי "חזרתי?" שאלתי,
"אה נכון, קללת שיגנדו. פרח לי לגמרי מהראש. אל תדאג, אני אלמד אותך הכול." הוא אמר וחייך, "הסכין תוביל אותך אליי אם אתה האחד."
הוא אמר ונעלם, אין לי מושג מה קרה עכשיו. אבל אני בטוח בדבר אחד, אימא שלי הולכת להתחרפן שאני אספר לה שאישה זקנה חטפה אותי.