רז הירח המלכותי ~ הקדמה והפרק הראשון!!

הקדמה
אישה צעירה, כבת שלושים התרווחה על הספה בנוחות, חובקת בזרועותיה פעוטה כבת שנה, ולצידה גבר צעיר, ששערו עדיין לא הכסיף, פניו חלקות, וחיוך מאושר על פניו. לפתע נפתחה הדלת ואל הבית הקטן נכנסה אישה מבוגרת, עטופה בברדס שחור ישן שכיסה את כל גופה. לאחר שכל איש בחדר תפס כיסא שעוד נותר פנוי, פתחה האישה הצעירה את פיה והחלה לדבר בקול שקט אך נחוש. דממה השתררה בחדר, כשלפתע נדמה היה שהעננים התאספו והחדר החשיך. רק קולה של האישה פילח את השתיקה וכולם האזינו.

פרק 1
השערים, השערים הגדולים, השחורים. רז ראתה הרבה ילדים יוצאים דרכם, ולא חוזרים. רז השעינה את מרפקיה על אדן החלון החשוף והקר והשקיפה משם על זוג אלפים כחולים, שחבק אלפית כחולה קטנה – מודל קטן שלהם, שדמעה בצבע טורקיז ירדה והתגלגלה במורד לחיה. גם בעיניה הוורודות, הבהירות, של רז, הצטברה לחלוחית ודמעות נקוו בעיניה. היא ידעה, שהנה, עוד ילדה תיכנס לבית היתומים, ובעוד שבוע-שבועיים תילקח משם, חזרה לביתה. לבית שרז חלמה עליו רבות. למעשה שכזה קראו ´השאלה´. ההורים ´משאילים´ את ילדיהם לבית היתומים, ואחרי זמן מה, מחזירים אותם. הו, מה השתוקקה רז לצאת גם היא אל מחוץ לשערים אלו, כמו הילדים 'שהושאלו'. רק לצאת, לחוות חיי שיגרה, חיים רגילים! רז נאנחה בעצב. היא נזכרה בתאומים הקטנים, בני החמש, שננטשו על מפתן המקום לפני שנים אחדות, ועזבו בשנה הקודמת. פיטר וג´רי השובבים, שהיו מכונים בפי ילדי המקום ´טום וג´רי´ כיוון שרדפו זה אחר זה כמו חתול ועכבר, ושימשו חברה לרז הבודדה, שאז הייתה בגילאי שש עד תשע. והנה, המנהלת יוצאת לקראת בני הזוג, והאלפית פורצת בבכי. 'למה זה לא קורה גם לי?' כך חושבת רז, שרגשותיה מעורבים: מצד אחד היא עצובה למשפחה, שנפרדת, ומצד שני היא שמחה שתקבל חברה. אולי קטנה ממנה בשלוש שנים בערך, אך נראית חמודה. האם ליטפה את הקטנה, ורוז שמעה אותה אומרת ומרגיעה: "שה.. שה, מתוקה, רק שבוע, שבוע וחצי. ואז נחזור." כך היא אומרת, קולה מלטף, היא מחבקת ושולפת דובון פרווה קטנטן. האב, אלף כחול, ממושקף וקירח, גבוה רק בסנטימטרים ספורים מביתו, לחש דבר מה באוזנה של הגברת השמנה. מרגע זה, רז לא ראתה יותר את המשפחה. היא רצה במדרגות, וקמצה אגרופים כאשר החליקה והתגלגלה במורדן. מפתח בניין ראתה את הממונית עליה קדה לאלפים החביבים, שנפרדו מילדתם והלכו. הגברת נטלה את ידה של הקטנטונת ונכנסה אתה לבניין. רז נצמדה לקיר המתקלף, רועדת, וקיוותה להיבלע בתוכו, לוחשת ברעד: "זו הפעם הרביעית! אם אורניה תמצא אותי היא תסלק אותי ואז לעולם לא אמצא בית!" היא נצמדה לקיר, רועדת והניחה לדמעה קטנה לגלוש על פניה.

– טאם טאם טא טא טאם –

יום רביעי בבוקר, לפני הזריחה, הכל חשוך, וקר בחוץ. הירח מאיר על הרחוב באור כסוף, וצללית מוטלת על קירות הבתים. דמות סוקרת את הרחוב. הבתים מוזנחים, עצים צומחים פרא, צמחים מטפסים על הקירות, בגינות עשבים שוטים, הקירות מתקלפים ומטים ליפול, רעפיי הגגות שבורים, השערים ברחוב – שכולם הושארו פתוחים כאילו דיירי הבית ברחו בלי לסגור אותם – חורקים, כאילו בוכים על שלא שימנו את ציריהם, הפחים עולים על גדותיהם, ושקיות זבל זרוקות לצידם. באחת השקיות ישנו קרע, וזבל נשפך ממנו ועד סוף הרחוב. דמות גבוהה, שהטילה צל על המדרכה העקומה, הביטה ברחוב בסלידה. היא משכה את הברדס מעל ראשה כך שכיסה את רוב פניה, היטיבה את המסכה שקשורה בחוט אל מאחורי ראשה, וממנה הציצו זוג עיניים ענבריות, וחמקה אל הבית הבא. היה זה בחודש הרביעי, כשנעים ביום וקפוא בלילה, הזרה המסתורית ציפתה בקוצר רוח לשוב לביתה, למיטה החמה, אך היא ידעה בבירור, שיש לה עוד מספר מטלות ושהבוס לא יהיה מרוצה אם לא תגמור אותם עד סוף השבוע, מה גם שאת המשימה שהיא מבצעת כעת כפתה על עצמה, ולא בפקודת מפקדה. היא העיפה מבטים מהירים לכל הצדדים, ועברה לצדו השני של הרחוב האפל, היא הרחיבה את צעדיה ופסעה במהירות, מרוכזת במטרה שלפניה. היא נעצרה בסוף הרחוב, מהוססת קמעה, אך ההחלטה הנחושה לבצע את משימותיה, והרצון לחזור הביתה – גברו עליה. היא עקפה את הפינה שחיברה בין הסמטה האפלה בה הייתה, חסרת השם, לבין הרחוב אליו פנתה: גלקסיית שביל החלב, לפי מה שכתוב על שלט קטן, קרוע שהתנדנד על מסמר חלוד שתקוע בקיר. כעת היא האטה, שקועה במחשבות, וקרועה בין שני צדדים: להביא את החבילה ליעדה או לא? היא ערסלה בזרועותיה הארוכות חבילה יחסית גדולה, עטופה בבד עמיד במים, ובה פתח גדול יחסית, שאותה האישה ידעה שהיא חייבת להביא. חייבת. היא הגיעה לבית אבן נמוך, מטונף מעט פחות מהשאר (אם כי הרחוב היה מטונף פחות מקודמו, כך שבית זה לא היה יוצא דופן מבחינה זו). השמיים נצבעו בוורוד והשמש החלה לעלות. היא דחפה ברגלה הצנומה את השער שחריקתו, שנשמעה כמו יללה, העבירה בה צמרמורת, והלכה באטיות בשביל. האישה, שאם היה מישהו ברחוב הדומם הוא היה רואה כעת, לאחר שהסירה באטיות את הברדס, שמתחת לבשה האישה שמלת טלאים מלוכלכת ומוכתמת, אותה שמרה למסעות. שערה היה מוסתר בתוך כובע צמר אדום, פניה היו נחושות, אך בעיניה הענבריות נראה עצב. היא הניחה את החבילה על המפתן, צלצלה בפעמון הנחושת, והסתלקה דרך השער, לובשת במהירות את הברדס. מאז היא לא נראתה במקום זה. או שכן? איש לא יודע.
אט אט השחר עלה והגיע הבוקר הבא. ובעוד השמש עולה מאחוריה אישה שמנה, גוצה ואטית, פתחה את הדלת הכבדה, לקחה את החבילה ונעלמה. הדלת נסגרה בחבטה.

– מנגינה שקטה ומרגשת –

הצעדים הלכו והתקרבו. הם היו אטיים, אך עתידים להגיע בכל רגע אל המסתור הלא – ממש -מסתורי של רז. רז זזה בזהירות מילימטר שמאלה, פנימה לתוך המקום. ועוד קצת. ועוד קצת. הצעדים נשמעו ממש קרובים. רז החליקה לאורך הקיר, מבוהלת. כעת היא הייתה יחסית קרובה למדרגות. היא פנתה, וכעת עמדה בתחתית גרם המדרגות. היא החלה לעלות, כשלפתע התנשא צל ענק מעליה. "יקירתי, מה את חושבת שאת עושה כאן? אין לך שיעור מתמטיקה עכשיו?" התרעמה המנהלת. האלפית התכווצה. "ס…ס.. סליחה, גברת אורניה. אהה…א-אני מצטערת" גמגמה רז הרועדת. האלפית התכווצה עוד והתכנסה בתוך עצמה, ונראתה מבוהלת אף יותר מרז. גברת אורניה לא נראתה מרוצה. "טוב, אם את כבר כאן…" פתחה בנימה מאולצת. "קחי את הילדה, היא תהיה החניכה שלך. הוריה חתמו על כל טפסי ההשאלה" אמרה והלכה לדרכה, ודאי לדירתה. מרגע שיצאו מטווח ראייתה ושמיעתה של גברת אורניה, נרגעה האלפית והתחילה לשאול שאלות רבות כל כך, שרז הרגישה שהיא טובעת עוד רגע במבול. "מה זה חניכה? ואיזה טפסים? מה זה השאלה? לאן הולכים? מי זאת האישה המוזרה הזאת? ו-" למשמע השאלה האחרונה והכינוי שהעניקה לה האלפית, צחקה רז בשעשוע. "כן, היא באמת מוזרה. בואי, אקח אותך לסיור." היא הובילה אותה החוצה והכריזה: "נתחיל מכאן! קדימה!" האלפית קפצה קדימה והחלה מדלגת, מאושרת שמצאה חברה. 'איך היא יכולה להיות מאושרת?' התפלאה רז. היא נגררה אחרי האלפית הצוחקת, שאחזה בידה ומשכה אותה. "נו בואי!" קראה זו, ורצה קדימה, צועקת בחדווה: "איזה כיף!!" בזמן שרוז נעצה בה את מבטה ולא הצליחה להבין אותה. "מוזרה.." מלמלה, ורצה בעקבותיה. כעבור כמה שעות, צנחה רז למיטתה, מותשת לאחר הריצות הממושכות והמרדפים אחרי האלפית, שאת שמה רז אפילו לא ידעה. היא נאנחה. אחרי שתפסה אותה סוף-סוף מיהרה לשיעוריה, כשהאלפית נשארה בחדר, לאחר מכן הייתה ארוחת הצהריים, שיעורי בית, פעילות -ערב, ארוחה קטנה והולכים לישון. היא עוד לא הספיקה ללמד אותה היכן כל דבר, ומחר מצפה לה יום לימודים מפרך. רז שכבה והקשיבה לנחירותיה של האלפית, שישנה לצידה בחדר 7, על מיטת הברזל, והמזרן הקשה והדק, מכוסה בשמיכת טלאים ישנה, אפורה, שחלקים משמלות ישנות הוטלאו בה. רז נאנחה בשנית. "איזה יום…" מלמלה בלאות. רגע לפני שעיניה הוורדרדות נעצמו, עוד ראתה מבעד לעפעפיה את את הבת הנוספת, חברתה לחדר,מתהפכת וצועקת מתוך שינה, אך לרז המותשת לא נותר עוד כוח והיא התמוטטה על המזרן מהדקת לגופה את השמיכה הדקיקה.