רז הירח המלכותי ~ פרק 2 (פצצה או נחמדה?)

אור חיוור הסתנן מבעד לחרכיי התריס. רז נאנחה, פקחה עין, ראתה את שאר הבנות הישנות, עצמה את עיניה והתהפכה לצד השני, פניה אל הקיר. ציפור צייצה והפרה את הדממה. היא נאנחה שוב, ופקחה פעם נוספת את עיניה. מבטה נתקל בשעון המעורר, שמחוגיו הורו על השעה חמש לפנות בוקר. לפתע יצאה האלפית בעליצות מהמקלחת, וקראה: "בוקר טוב!" רוז קיללה אותה בזעם. "מה? מה עשיתי?" היתממה. רז זרקה את השמיכה על הרצפה וסטרה לה סטירה מצלצלת. "מה השעה בשעון? הא? למה הערת אותי עכשיו, תגידי!" ולפני שזו הספיקה להגיב, רז העיפה מבט עצבני לעבר שלוש הבנות האחרות, שהיו שקועות בשינה עמוקה ורצה, עצבנית, לחדר המקלחת והשירותים. היא הסתגרה בחדרון, מנסה להירגע. מחשבותיה השתוללו, והיא הייתה נתונה במתקפת עצבים. רוז ישבה על מכסה האסלה הסגור, ונשמה עמוק. ´למה את כל כך מתעצבנת, תירגעי. היא בסך הכל רצתה להעיר אותך, שתוכלי לשחק אתה, היא לא ידעה מה השעה. היא לא יודעת עדיין בטח לקרוא שעון. מה את רוצה ממנה?´ חשבה. היא ניסתה להשתלט על ידיה, שבלי שהיא שמה לב, קמצה אותם לאגרופים, וכעת חבטו באוויר בזעם. היא הביטה במראה השבורה. פניה האדומות, הכעוסות של רוז ניבטו ממנה והיא הופתעה לגלות עד כמה עצבנית נראתה. היא קמה והשעינה את מרפקיה על הכיור. לאחר כמה שניות נרגעה, והחלה להתארגן ליום חדש.
~ ~ ~
האלפית הביטה בעיניים דומעות בדלת המקלחת הנעולה. היא קרסה על הרצפה העקומה, מלאה ברחמים עצמיים, והתייפחה. מילותיה הקשות, הכעוסות, של החונכת שלה, הדהדו במוחה. היא אחזה בלחייה האדומה, שבערה מעוצמת הסטירה, ומיררה בבכי ללא מעצורים. היא ישבה על הרצפה הקרה מספר דקות, עד שעלה במוחה משפט קבוע של אמה.: "החיים לא יפעלו למענך, אם לא תפעלי לקיים אותם" לפי מה שאמה הסבירה לה, צריך לעשות דברים כדי שיקרו. אם היא רוצה לפייס את הנערה, היא חייבת לעשות משהו בשבילה! האלפית קמה, והחלה מקפלת את שמיכות הטלאים שלהן, לטפוח על הכריות, למתוח סדינים, לקפל את הפיג´מה, ולסדר את החדר. היא הרגישה אשמה במה שקרה, אך לא ידעה איך להתמודד עם המצב. בזמן שעבדה על סידור החדר וניקיונו, פיזמה שירי ילדות אלפיים.
~ ~ ~
רז שמעה אותה שרה, וחשבה במרירות שהיא אף פעם לא הייתה, וכנראה גם לא תהיה, מאושרת. מאז ומתמיד, מרגע שזכרה את עצמה בבירור, היא חיה במקום הנורא הזה. רז צחצחה את שיניה העקומות במברשת השיניים שלה, הפשוטה, זו הלבנה השבורה, שרשום בטוש שחור: "רז". בבואתה השתקפה אליה מן המראה, חיוורת ורזה בדיוק כמוה. לבשה את חולצת בית הספר. חולצה לבנה צמודה, עליה מודפס בגדול סמל בית הספר שלה, "האורן המושלג" נשמע נחמד, לא? אז זהו, שלא. זה הכל חוץ מנחמד. רז שנאה את המקום הזה, ששימש לה בית, ואת בית הספר שלה, שעושה רושם טוב אבל בעצם לא מטפל בתלמידים. היא שנאה את חייה באופן כללי. למזלה, חצאית היא יכלה ללבוש מה שרצתה. רגע, לא מדויק. לא הייתה לה אפשרות לקנות בעצמה את בגדיה, הנהלת בית היתומים הייתה אחראית לזה. הילדה הרזה לבשה במהירות חצאית ג´ינס קצרה, עם סרט שחור, סירקה במברשת השבורה את שערה הקופצני, המרדני, נעלה את נעלי הספורט הבלויות, ויצאה. היא הוכתה בהלם. החדר היה מסודר למופת. האלפית שאלה מטאטא מהמנקה, שבעצמה לא התעוררה, ניקתה והבריקה את החדר, סידרה את המיטות, קיפלה את המצעים והכניסה לארגז, ספרי הלימוד סודרו בילקוט, והבגדים מסודרים בארון. היא כרעה ברך והביטה לתוך עיניה הארגמניות, העליזות, של האלפית. "מה שמך?" שאלה ברוך. "אני עלווה. עלווה מניפסט*" אמרה הילדונת באטיות, מבולבלת, היא חשה מוזר כשהנערה הזרה שחנכה אותה הייתה רכה, ולא תקיפה וכועסת. "אני רז, בואי, נצא החוצה, השעה רק רבע לשש. מוקדם, ואפשר לסייר קצת. אכיר לך את בית היתומים. " אמרה, והושיטה לה את ידה. עלווה לקחה את ידה, ויצאה אתה דרך הדלת המתקלפת. היה זה מבנה ישן, מט ליפול, שקירותיו מתקלפים, וקיסוס מטפס על קירותיו. שערי ברזל גדולים, חלודים, שחורים, ניצבו בפתח. שביל, שמרצפותיו כמעט ולא נראו מבוץ שכיסה אותן, הוביל אל פתח ששלט מקומט הכריז מעליו: " בית היתומים לילדים צעירים 'Secret Moon' * ברוכים הבאים!" השלט היה צבוע בוורוד ואדום, צבעים שכבר דהו מזמן. רוז הביטה בו בגעגועים. היא נזכרה בימים בהם הייתה ילדה קטנה, בת ארבע בערך. היא הייתה בחדר גדול, עם האישה שאחראית לטפל בתינוקות, שמכונה ´לופה´ כשם הזאבה שהניקה את רומולוס ורמוס, היא ושלושה ילדים בערך, ציירו את השלט הזה. זה היה מזמן…. "בואי נשב כאן" היא התנערה, והצביעה על חומת האבן הקיפה את המקום. רוז פינתה מעט מהחול שעל האבנים, קפצה בחינניות, ועזרה לעלווה לעלות. היא הביטה בה בתשומת לב. אתמול, כשהגיעה לכאן, האלפית הייתה רחוקה ממנה, ורוז השקיפה עליה מלמעלה, כך שראתה אותה מטושטש מעט, וכשרדפה אחריה לא התרכזה בכך, ובבוקר, היא הייתה עצבנית מכדי לשים לב למראה. שיערה בלונדיני-זהוב, אסוף בסיכה גדולה, ומזדקר לכל הצדדים, עיניה ארגמניות, גדולות ותבונה נראית בהן, עורה כחול מאוד, חיוכה עקום, גובהה נמוך כגובה האלפים, היא לובשת חולצה מכופתרת בצבע ירקרק, ומכנסיים תואמים. בידה, הבחינה רוז, אחוזה בובת סמרטוטים ישנה, שנתפרו לה בגדים יפים. נראה היה כי עלווה מתביישת שהיא מחזיקה בובה בגיל שבע, והסתירה את בובתה מאחורי גבה. "טוב… תקשיבי: זה מבנה ישן, ולו שתי קומות: אחת משמשת למגורים, והשנייה להרבה דברים. עכשיו תראי." היא קפצה והורידה את האלפית בקפיצה. הן דילגו, כשרז בראש והקיפו את המבנה. "תראי, פה המגדל, שם יש את כיתת הלימוד המיוחדת," רז השתתקה ונאנחה בעונג, "כאן, הקומה השנייה, הנה החלון לחדר שלידנו, חדר מספר שש, וזה-" היא עצרה, וקפצה, מצביעה על נקודה נמוכה יותר, "תתכופפי,," לחשה, מצחקקת, והסבירה לעלווה הבוהה בה בתמיהה, "זה המשרד של גברת אורניה. טוב, סיימנו בחוץ, בואי ניכנס פנימה. אני רוצה לבדוק אם את יודעת איך ללכת לחדר שלנו." הן התגנבו חרש-חרש, ועלווה הלכה בביטחון רב, והובילה את רז לחדרן, ששלט מוסמר לדלתו והכריז: ´7´ . הן נכנסו פנימה, ורוז הורתה לה: "שבי בשקט, תסדרי את הילקוט, תעשי משהו, העיקר אל תפריעי לי." היא נכנסה לחדר האמבטיה, והסתכלה בבואתה. עיניה החומות, הפשוטות, שערה האדמדם והגלי, הקלוע לצמה, כתפיה הרחבות, פניה הכחושות, מבטה השתקף מהמראה. צלצול פעמון נשמע, וצעקות ילדים הדהדו מהמסדרון. רז העיפה מבט בשעונה. או-או, כבר שש ארבעים ושמונה. הן בחיים לא יספיקו להגיע בזמן. הארוחה התחילה לפני כרבע שעה, מה שאומר שעוד איחור הצטרף לרשימה שלה. היא פתחה את דלת האמבטיה, ואמרה בעגמומיות לעלווה: "בואי, נלך לאכול." הן תלו את ילקוטיהן על גבן, וירדו לחדר האוכל.