רוק בבית הבליעה

"את יודעת שיש אנשים שלא מאמינים לי?"
היא מפסיקה לשחק במזלג ומפנה את עצמה באיטיות אל מה שאמרתי, עוד שוקלת אם לענות כש- "מה זאת אומרת?" (אני מרגישה את הלשון שלה מתמקמת מחדש, ממלאת את החלל מאחורי השיניים הקדמיות התחתונות, משחקת בנקודת החיבור לחניכיים)
"הם אומרים שנשים לא יכולות לעשות את זה. משהו במבנה המוח שלהן וכל זה. הם הפגינו שוב לפני איזה שבוע בנוגע למינוי של עתליה."
"מוזר"
(היא מאבדת פוקוס ואני יכולה לשמוע אותה חוזרת על השם שלה שוב ושוב)

אנחנו מחליפות משמרות ואני יוצאת. האוויר חם. אני שואפת ריח של אספלט ומתכת. נועה מסמנת לי להתקרב מתוך סככת העישון המוצלת.
"אחת מהטיסות המסחריות בדיוק נחתה," היא מחווה לכיוון מנחת שלוש. מעבר למחסני התחזוקה אפשר להבחין בנצנוץ של דופן הטיל. "ציריך, אם אני זוכרת נכון."
(כשאני מתמקדת אפשר להבחין בשונות, בדרך שבה השפה משתמשת במרחב. יש לה טעם אחר. מהולה באנגלית, אנחנו מאזינות בשתיקה)

(עתליה מאפשרת לי לחדור כשאנחנו בחושך. הכל שקט ואז היא שם. האפשרות היחידה. ומתוך אינסטינקט אני גולשת, ממלאת את המקום שהיא פינתה. ואז היא בולעת אותי, בשלמות. והכל מלא בה)
"שכבת עם רומי?"
היא משנה תנוחה. "עוד לא. היא באמת מנסה לא לפגוע בך."
אני שותקת לרגע. (אבל היא יודעת מה אני רוצה להגיד בכל מקרה)
היד של נועה נשלחת לאחוז בשלי מהמיטה התחתונה. לרגע האצבעות שלה מנסות למצוא אותי ואני יודעת שהיא לא מקשיבה. רק מנחשת.