רוצחת – פרק 1

מאז שנולדתי הייתי רוצחת, ממש כך, רוצחת מלידה.
האדם הראשון שרצחתי היה אמי, וכבר בעודי בת חמש ידעתי שהיא לא האחרונה.
אבא חזר ואמר שזו אינה אשמתי, שאיני יכולה לשלוט בזה, אבל את מה שהוא חשב הוא לא אמר.
הוא הפסיק להסתכל עליי ולא נתן לי כמעט שום תשומת לב, מעולם לא האשמתי אותו, אני באמת מפלצת, אני לא ראויה לשום ייחס. אבל יש גבול לחוסר התייחסות שאפילו מפלצות יכולות לסבול, ולכן, בגיל אחת עשרה, עזבתי את הבית. הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות, כך לא אסכן יותר אף אחד, ובמי לא בבית הייתי כמו בלתי ניראת.
טעיתי.
האדם השני שהרגתי היה אף אחד, אוקיי, אני לא יכולה לומר אף אחד, הרי בטח הייתה לו משפחה וחיים שלמים, אבל בשבילי הוא היה אף אחד, אפילו לא ידעתי את שמו. ברחתי אחרי הרצח השני, הוא היה הרבה יותר מהיר מהראשון, הרבה יותר כואב, הרבה יותר מפחיד.
ימים שלמים ברחתי, לא עצרתי לשנייה, קיוויתי שאמות מצמא ומרעב. אבל עד שסוף סוף התעלפתי ראה אותי חוואי והביא אותי לביתו כדי לטפל בי.
הרצח השלישי והרביעי שלי. באותה שעה בבית החוואי היו רק הוא ובנו בן החמש, אני הייתי אז בת שלוש עשרה, הילד לא הפסיק לבכות כשרצחתי את החוואי, אבל כשרצחתי אותו הוא בכה עוד יותר.
שני רציחות באותו היום, זה כבר היה יותר מידי בשבילי, וברגע של חולשה, לקחתי מבית החוואי צידה רבה לדרך וברחתי שוב.
היה ברור לי כבר אז שלעולם לא אוכל להיות חלק מחברה כולשהי, לא של בני אדם ולא של בעלי חיים, זה התברר לי יותר אחרי הרצח החמישי שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה, הנרצח היה אייל, אשר רץ מולי בזמן ברחתי, זה היה המוות האיטי ביותר שראיתי, ישבתי לידו שעות עד שהוא מת סופית, ויצאתי שוב לדרך.
אחרי זמן שנראה כה חודשים אך היה רק מספר שבועות תמימים, הגעתי למקום שחשבתי שהיה לי למקום מבטחים, מבודד וקר, מושלם למפלצת שכמוני. לאט לאט הצלחתי לחזור לחיים, חייתי ממעט, יצרתי את האכל בעצמי, ובשנה ששהיתי שם רצחתי כל כך הרבה בעלי חיים, אבל אני לא מכניסה את זה לרשימה, כי זה היה רצח מודע, מתוכנן מראש, רצחתי אותם כצורך קיומי, כדי לאכול.
בשנה ההיא בניתי מקלט, כדי שאם במקרה יגיע מישהו אוכל לנעול את עצמי. החיים הללו נראו מושלמים, ומדי פעם הייתי מאושרת באמת, שמחה, לפעמים אפילו חייכתי וצחקתי.
עד היום שבו חבורה של מטפסי הרים הגיעו אליי, הם ראו אותי, אבל כבר הייתי מוכנה, לא רציתי לפגוע באף אחד שוב, נכנסתי למקלט שלי ונעלתי את עצמי בפנים. הם פרצו את הדלת בסופו של דבר, כנראה רצו לעזור.
רצח שישי, שביעי, שמיני ותשיעי.
למחרת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לרצוח את עצמי, במשך חודש שלם ניסיתי לרצוח את עצמי, קפצתי מצוקים, הפסקתי לשתות ולאכול, תחבתי סכינים ללבי, ניסיתי להטביע את עצמי. שום דבר לא עבד, נשארתי המפלצת שאני, בריאה ושלמה, מכונת מלחמה מבריקה. בשלב הזה הייתי מוכנה לעשות הכל.
זמן בא וזמן הולך, והנה חגגתי את יום הולדתי החמש עשרה ברצח עשירי. באותו יום יצאתי לשדה לנסות לרצוח את עצמי שוב, הפעם בשריפה, תינוק בן שנה וקצת זחל לעברי שנייה לפני המעשה, הוא לא בכה כשרצחתי אותו, אבל אני בכיתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בעודי רוצחת, קיוויתי שזה סימן שאני נהיית יותר אנושית, כל זה נמחק כשלמחרת התבצע הרצח האחת עשרה, רצחתי את אם התינוק כאשר היא ראתה אותי בשדה ושאלה אם ראיתי את בנה.
רציתי לשוב ולברוח, אבל אז הגיעו חבורת תיירים לאזור, ולא רצחתי אף אחד, ממש אף אחד, וזה הפחיד אותי, פחדתי שזה פשוט יתפוצץ פתאום ואני ארצח עוד חמש עשרה אנשים, הפחד גבר עוד יותר כאשר אישה אחת לקחה אותי איתה, לא התנגדתי, פחדתי שבהתנגדות ארצח עוד אדם. ואז, בפעם הראשונה זה ארבעה שנים, הייתי קרובה מתמיד הביתה.
אני חושבת שזה הזמן הנכון לספר על הבית, הבית (לפחות זה שאבי גר בו) נמצא בשכונה קטנטנה, כל כך קטנה שאפשר לומר שהיא לא שכונה אלא מספר בתים. יש ב״שכונה״ בסך הכל שישה בתים ועשרים אנשים, פעם היו עשרים ואחד, וברגע שחזרתי (יותר נכון, הוחזרתי) שוב יש ב״שכונה״ עשרים ואחד אנשים. שלושה ימים אחרי שחזרתי מספר הרציחות שלי גבהה מאחת עשר לשלושים ואחד. את אבי רצחתי אחרון, ובגסיסתו הוא הסתכל עלי במבט שמביע אכזבה, ״יכולת ללמוד לשלוט בזה, יכלת לשלוט בזה״ הוא אמר ״יכולנו לשלוט בזה ביחד״ הוסיף ואמר, ואחרי זמן מה, למרות שהוא כבר לא באמת היה שם, עניתי לו ״לא, לא יכלנו.״