רוצחת – פרק שני

למקום המבטחים הבא שלי הגעתי בטעות, בערך כחצי שעה אחרי הרג אבי קפצתי מצוק אשר היה אחד הצוקים הגדולים שראיתי בחיי, בתחתיתו לא היה דבר, רק שטח ענקי וריק לגמרי מאדם, ואז עלה במוחי הרעיון לשהות כאן מעתה ואלא.
בלילה הראשון של שהותי התקשתי לישון לראשונה זה חמש עשרה שנה, זה הפתיע אותי, באותו לילה לא ישנתי שנייה אחת, אבל גם לא עשיתי דבר, הייתי משותקת מפחד. אפילו בילדותי ישנתי לילות שלמים, אף לא פעם אחת נשארתי ערה, ומעולם לא בכיתי, זה היה הסימן הראשון להורי והם לקחו את זה ונתנו לאיש מקצוע להחליט.
בלילה השני ישנתי דוממת לגמרי, חסרת חלומות, לפחות עד לחלק האחרון בלילה, ממש לפנות בוקר, וגם זה לא ממש היה חלום, זה היה קול יחיד ובודד שאמר:
״זה לא אשמתך, איניך צריכה לפחד מן כוחך, תוכלי ללמוד לשלוט בזה, אפשר לעזור לך, זה אפשרי״
כשקמתי בבוקר נכנסתי לטירוף, סרקתי על גבי קילומטרים רחבים את כל האזור, למצוא אדם כולשהוא ולהוכיח שזה לא היה פרי דמיוני, שאני לא משתגעת. ביום הזה הלכתי קילומטרים רבים בחיפוש, ולקראת ערב כל מה שיכולתי לעשות היה לשבת ולהיכנס לחרדה.
בלילה השלישי מספר דקות אחרי שנרדמתי הרגשתי משיכה חזקה ומכאיבה, כאילו אני נשאבת אל תוך האדמה. צרחתי בכל כוחי אך לא הצלחתי להתעורר, הרגשתי כמו בסיוטים האלו ששניה לפני שמשהו נוראי קורה מתעוררים, רק שאני לא התעוררתי.
מאוחר בבוקר הצלחתי לקום והסתכלתי סביבי, זה היה חדר די גדול שמרוצף במראות, מראות בכל מקום, על הריצפה, על הקירות ועל התקרה. הסתכלתי על המראות וראיתי את גופי נשבר שוב ושוב בזמן הליכתי, ברוב המראות ראיתי את עצמי שבורה, מעוותת, בוכה. הייתה שם מראה אחת שונה, למראה הייתה מסגרת זהובה והיא לא הייתה שבורה כמו השאר, היא הייתה יפה, קסומה. כשהתקרבתי לראות את עצמי במראה לא ראיתי דבר זמן מה, עד שהמראה הפכה שחורה ובמרכזה היה כתוב, לבן על שחור: ׳רוצחת׳. ״או״ חשבתי לעצמי ״הנה מראה שמראה את האמת״. בשנייה ההיא נפתחה דלת שלא ראיתי, כי הייתה מכוסה במראות, ומתוכה יצאה (יותר נכון נכנסה) אישה גבוהה עם שיער אדום כאש ועינים חומות צהובות כחול. האישה נראתה כאילו הרגע יצאה ממגזין וגם כשהייתה שבורה ומעוותת במראות נראתה יפה ומושלמת. נצמדתי על קצה החדר ליד המראה שהייתה כעת שחורה, וסובבתי את גבי אל האישה, וניסיתי בפעם הראשונה בחיי את מה שאמי אמרה לי לעשות, מלמלתי בתוך ראשי ״1…2…3…4…5…6…1…2…3…4…5…6…״.
האישה הניחה יד על גבי, לא שמתי לב שהיא התקרבה כל כך, במוחי חשבתי ״זהו זה, היא אבודה עכשיו, עוד רצח לרשימה.״ אבל משום מה המגע של ידה על גבי ריסן אותי, הרגיע אותי וכל גופי נרפה.
״היה זמן להסברים״ היא אמרה ״אבל לא כרגע, את בטח עייפה, אני אקח אותך לחדרך.״ היא אמרה והובילה אותי אל מחוץ לחדר, התבוננתי סביבי וראיתי מסדרון דמוי מסדרון בארמון, המון תמונות, ופסלים מוזרים, במסדרונות עברו תלמידים רבים (ידעתי שאלו תלמידים מכיון שכולם לבשו את אותה התלבושת) תלמידים רבים נופפו לאישה שלידי ולעיתים גם לי, אך כאשר כל תלמיד ותלמיד עבר לידי פחדתי ושאלתי את עצמי מתי אהרוג אותו, לא עבר הרבה זמן עד שדמעה בודדה נפלה מעייני על הריצפה.
כשהמסדרונות הסתיימו עלינו במדרגות שנראו ממש כאילו לקוחות מארמון עתיק, מעל הכניסה למדרגות היה כתוב: ׳חדרי בנות שנה א׳ שנה ב׳׳. מעל המדרגות היה חדר גדול שבו היו הרבה כורסאות ושולחנות ומספר ארונות, מהחדר הגדול יצאו מסדרונות רבים עם מספרים מעליהם, נכנסנו למסדרון שמעליו היה רשום: ׳20-40׳. הלכנו כמעט עד לקצה המסדרון ועצרנו לפני דלת שהיה רשום עליה: ׳36׳, האישה פתחה את הדלת ודחפה בי קלות להיכנס פנימה, כשנכנסתי לבפנים היא עמדה על סף הדלת, ואמרה ״כרגע אני נועלת אותך פה, עד שלא תלמדי לשלוט בזה תצטרכי לחיות בבידוד, אני מצטערת… ארוחת הצהריים תוגש בקרוב, אבל תצטרכי לאכול אותה בחדרך, אני מצטערת…״ היא יצאה מהדלת ונעלה אותה, האמתי שלא הייתי עד כדי כך מאוכזבת, בידוד זה הדבר הטוב ביותר למישהי כמוני.
טוב, עכשיו הגענו להווה.