רוח של שועל פרק 2: נושא שועל

פרק 2: נושא שועל

שרה וג'ייסון ישבו זה ליד זה, מדברים על נושא אחד וחושבים על האחר.
אחרי יום הלימודים שמשולב עם נעיצות מבטים של מלודי, נעיצות שנאה כמובן, השניים הלכו ברחובות העיר הארוכים, מספרים אחד על השני בכדי שיוכלו להכיר אחד את השני טוב יותר.
"את האמת שרוב האנשים שאני מכיר קוראים לי ג'ייס, ג'ייסון זה השם המלא שלי." אמר, שרה כיווצה את מצחה באי הבנה. 'למה הוא לא אומר שהמשפחה שלו קוראת לו ככה?'
"למקרה שתשאלי, אני והמשפחה שלי היינו מעורבים בתאונת דרכים." אמר ומשך בכתפיו, משפיל את פניו.
"רק אני ואחי שרדנו, אח שלי אמר שהוא צריך להתנתק ובאמת ניתק כל קשר איתי, אני אפילו לא בטוח שאני זוכר איך קוראים לו. זה היה בגיל חמש." הסביר ומשך באפיו, מנסה שלא להוריד דמעות. הוא צחק ממבוכה והלך קדימה.
"אותי מגדלת דודה שלי, אימא שלי ואבא שלי נטשו אותי שהייתי קטנה." שרה ניסתה לעודד את ג'ייס, הוא הביט בה ופניה נהיו רציניות אך קרות ועצובות גם. "לפחות לך הייתה משפחה אוהבת, הוריי נטשו אותי ודודה שלי לא מוכנה לספר לי אפילו למה."
"זו זכותך הבלעדית לדעת מי ההורים שלך, תדרשי לדעת את זה. את כבר בת שמונה-עשרה או עוד לא?" שאל לאחר כמה דקות של חשיבה, "עוד לא, רק בעוד שבוע."
"תבקשי ממנה לדעת למה. זה חשוב בשבילך." התעקש, היא חייכה בבושה "בסדר."
הם הגיעו לרחוב ביתה של שרה, הבית היה בית פרטי קטן וקומפקטי, בעל גג אדום וקירות לבנים. היו כשלוש מדרגות ,ששרה הייתה נוהגת לדלג מעליהם בילדותה ועד היום, בכניסה שהובילו אל הדלת האדומה עשוית העץ.
"טוב אז כאן אנחנו נפרדים." היא צחקה מעט והביטה בו, הוא חייך חצי חיו והתקרב אליה. "ניפגש מחר שרה." אמר ונשק ללחיה, היא הסמיקה ופניה נהיו אדומות ממבוכה.
"תהיה בטוח בזה." לחשה והתקדמה לביתה. רוח בריזה קלה נפגשה כשהדלת נפתחה ודודה שלה הופיעה מולה. היא הייתה בעלת שיער חום מתוח והדוק, היא לבשה בגדי ספורט וצמידים לבנים מנגבי זיעה. היא קיפצה במקום בעודה מרימה משקולות כחולות קטנות במשקל שלוש קילו גרם.
"אוו, מי זה?" שאלה ושרה גלגלה את עיניה במבוכה, היא דילגה אל תוך הבית ודודה ג'נט סגרה את הדלת. "אז איך היה היום?" שאלה בעודה מגבירה את מהירות הרמת המשקולות.
"בסדר." אמרה וצחקקה מעט, היא התיישבה על הספה החומה שהייתה במרכז הסלון, יותר נכון נזרקה עליה. ג'נט חייכה אליה והמשיכה בספורט שלה. לאחר כמה דקות של מחשבה שרה שאלה, "למה הם נטשו אותי?" שאלה והביטה בעיניה החומות של דודתה,
היא הסתובבה בהפתעה והניחה את המשקולות על הרצפה. "אמרנו שלא שואלים את זה." אמרה והביטה בה, היא התקרבה אל הספה.
"אני מספיק בוגרת בשביל לדעת למה דודה." אמרה והביטה בה, היא נאנחה והתיישבה על הספה.
"אני.." היא החלה לומר והשפילה את מבטה. "אני זוכרת את אותו יום. אביך ואימא שלך הגיעו אליי בבוקר איתך. בעלת שתי קוקיות קטנות ועיני להבות." היא אמרה, מתכופפת ומוציאה תיקייה עשוית עור חום. עליה מוטבעת האות K בצורה מסולסלת,
"הם ביקשו ממני להעניק לך את זה ביום שתהיה בת שמונה-עשרה." היא הכניסה את כף ידה אל התיק ושלפה משם טבעת כסופה שעליה מוטבעת האות W המייצגת 'ווילאמס',
"שאלתי למה הם נטשו אותי, לא מתנות שהם החליטו להביא לי אחרי שכבר נטשו אותי." אמרה, מכווצת את אצבעותיה לאגרוף. "זה לא קל שרה."
"אני מצטערת." התנצלה,
"אח שלי, אבא שלך, נתן לי אותך ואמר לי להגן עלייך. הוא אמר שזה מסוכן מדיי להשאיר אותך איתם ולהגיד לך שהתשובה למה שאת מחפשת נמצאת בתוך התיק הזה." אמרה והביטה בה ובעיניים גדולות ודומעות,
"אני כל כך מתנצלת על כך שאני לא נותנת לך סיפוק כהורה." אמרה והשפילה את פניה, דמעות נופלות מעיניה.
שרה נדה בראשה "את אימא שלי, אבל אני חייבת לדעת מה גרם להם לעזוב אותי. מה היה כל כך מסוכן. הוא התעסק בסמים? עבריינים מהעולם התחתון רדפו אחריו? ולמה אימא שלי לא התעקשה לשמור עליי." אמרה שרה וחיבקה את דודתה.
"אם התשובה הזו נמצאת בתיק. אני אמצא את התשובה הזו." אמרה ולקחה את התיק מידה.
"קחי. שתמיד תזכרי מי את באמת." היא חייכה והחדירה את הטבעת אל תוך אצבע הדקיקה של שרה. "אף פעם לא אשכח." דמעה החליקה מעיניה של שרה והיא התקדמה יחד עם התיק אל חדרה.
כשהיא סגרה את הדלת ג'נט מיד מחקה את הדמעות מעיניה בכעס. היא התקדמה אל הטלפון שלה והתקשרה בחיוג מהיר לקייל, הבוס שלה.
"היא מתחילה לחקור עליהם." אמרה וקולה נשמע שונה לגמרי, "היא קיבלה את הטבעת." המשיכה לדווח,
"תמצאי את החבר שלה." קול נמוך נשמע, הבוס שלה. קייל היה שמו הבדוי, אף אחד לא ידע איך הוא נראה או מה שמו האמיתי.
"לטפל בו?" שאלה והביטה במסדרון לבדוק ששרה לא מקשיבה לשיחה. "לא, תביאי אותו אל אחד הטרקסנים שלי. כשתמצאי אותו תתקשרי אליי והם יגיעו אל המיקום שלך."
"הסוכנים שלך חלשים מכדי להתמודד עם נושא שועל בתוכו." לחשה את המילים האחרונות בעצבים, "הטרקסנים שלי מסוגלים לעלף שועל." השיחה התנתקה והיא הניחה את הטלפון שלה על שולחן השיש הלבן. היא פתחה את מגירה העץ ושם חיכה אקדח שחור גדול וטעון.
מוכן להריגה.