רוח של שועל פרק 1: השועל הכתום

פרק 1: השועל הכתום

שרה ווילאמס נכנסה לכיתתה, מפזרת בקלות את שיערה האדמוני המתולתל ומביטה בחבריה לכיתה. עיניה הכתומות נראות כמו להבות שיצאו משליטה וכעת שורפות יער שלם, הן מביטות סביב. תמיד אמרו לשרה שהעיניים שלה והשיער שלה יפיפיים, מזכירים להבות של אש. היא ידעה שקשור בזה משהו אחר.
אף אחד מהמשפחה שלה לא היה עם שיער אדמוני או עיניים כתומות, כשעשתה עבודת שורשים לפני כחמש שנים היא החליטה לחפש אפילו עמוק יותר ואף אחד מהמשפחה היותר רחוקה שלה היה בעל שיער כתום כמו שלה. היא לבשה ג'ינס שורט כחול בהיר שנגד את שיערה ואת עיניה,
שפתיה דקיקות אדמדמות מרוחות באודם, והיא לבשה חולצה רופפת מעט בצבע אפור שעליה מוטבעת סמל בית הספר.
שרה לא הייתה מהילדות המקובלות, היא הייתה יותר מהילדות שמסתובבות עם ילדה אחת או שניים וזה היה מספיק לה. "שמישהו ישפוך מים, שרה יכולה להפעיל את גלאי העשן!" קראה מלודי, הילדה המוקבלת שאיכשהו מקושרת לכל השכבה ולכל העיר הענקית שלה, היא הייתה בעלת שיער שטני מתולתל ועיניים ירוקות כדמויות סופה, היא לעסה מסטיק בקול ועל צידי זרועה היה תיק שחור. היא לבשה ג'ינס קצר וחולצת בטן קצרה מאוד. שרה תמיד הייתה בטוחה שהיא זונה אבל זה היה ממש מוגזם.
כל הכיתה צחקה, חלק מהילדים עודדו אותה, מנסים לקבל יותר קרדיטים ממלכת הכיתה.
"שמישהו יקרא לוטרינר, שיגיד שכלבה ברחה לו מהכלוב." ענתה שרה בתגובה, היא החליטה שלא לשתוק יותר. הכיתה עשתה קולות חימום ומלודי פערה את פיה בהפתעה,
לפתע שניים מהחברים הטובים של מדולי הגיעו מאחורי שרה ושפכו דלי של מים על גופה, היא כשלה קדימה ונפלה על ראשה. דמעות הציפו את פניה והיא הביטה במלודי,
"תתנצלי." אמר והתכופפה מעט, מבלי לגעת במים.
"לעולם לא." אמרה שרה באומץ, היא דיברה בשם כל הילדים שאותם מלודי השפילה. מלודי הניפה את ידה, הצמיד הכסוף שלה נופל מעט לזרועה, ובתנופה היא התכוונה לסטור בפניה של שרה אך לפתע כף יד אחזה בכף ידה.
זה היה מישהו, מישהו שבאמת שם לב לשרה סוף כל סוף. היא הביטה בו וגם מלודי, הוא היה בעל שיער אדמוני בדיוק כמו זה של שרה, היא לא יכלה לראות את עיניו אך עורו היה צחור והוא לבש חולצה לבנה וג'ינס כהה.
"תתנצלי." הוא אמר למלודי, היא פלטה נחירה וניסתה להזיז את ידה מאחיזתו אך הוא הידק את האחיזה עוד יותר. "תתנצלי." חזק על זה, היא נאנקה מכאב, מבחינת מלודי זה כניעה לכלום, אף אחד לא מכיר אותה אך באותו רגע שהיא תתנצל בפניה כולם יכירו את שרה.
"אני מעדיפה לחנוק את עצמי מאשר לעשות את זה." אמרה והצליחה להחליק את ידה מאחיזתו. היא הלכה ויחד איתה רוב הכיתה. האדם הסתובב, והביט בה. הוא היה בעל פנים מסורטטות, הוא היה שרירי ויפה תואר.
דמעות עמדו על עיניה של שרה היא בכל חייה לא ספגה כל כך הרבה כאב בו הזמן, הוא התכופף והניח את כף ידו על לחיה. היא הייתה חמימה ונעימה.
"אל תבכי, היא לא שווה את זה." אמר בקול רגוע וחייך אליה, חושף את שיניו הצחורות.
"תודה." היא אמרה וקמה על רגליה, הוא אחריה.
"שיט." היא נזכרה בציורים שיש לה בתיק, שבטח עכשיו ספוגים במים. היא פתחה את התיק והביטה בדפים שהתרטבו, היא מיד שלפה את הציורים שלה והניחה אותם על שולחן יבש ונקי.
"לא, לא, לא." אמרה במהירות וחפנה את כפות ידיה בשערותיה. "זה בסדר, אני אעזור לך." אמר ופשט את חולצתו ממנו. שישה קוביות נפרשו על שטח בטנו וחזהו המפותח גרם לה להסמיק,
הוא הניח את החולצה על הדף ובנגיעות קלות ניקה את טיפות המים שהיו על הדפים, ועכשיו היה נותר לחכות. הוא הביט בציורים. כולם קשורים לשועלים, שועלים בעלי פרווה כתומה העולה בלהבות, ועיניים כתומות בוהקות. אף קטן שחור סולד וגופו נמוך אך חזק בעלי זנב כתום גדול עם צבע לבן בקצהם.
עיניו נפערו, הוא מיד הוציא מתיקו גם דפים, אך הם יבשים.
גם הוא צייר שועלים, שועלים כתומים שעולים בלהבות בדיוק כמו שלה. הוא לבש את חולצתו שוב והצביע על הציורים, ערך השוואה בין השניים.
"הציורים שלנו מאוד דומים." אמרה שרה והביטה בציור ספציפי, כל מריחת קו, כל צבע שבהם השתמשו, הכול אותו הדבר. זהה זה לזה. "הציורים שלנו לא מאוד דומים.." אמר ולקח את שני הציורים, הוא העמיד אותם למול השמש וראו את זה. הציור היה מול ציורה והם היו זהים, עומדים זה מול זה.
"הם זהים."
"איך אמרת שקוראים לך?" שאלה שרה, מביטה עדיין בציורים. "ג'ייסון."
"ואתה בטוח שלא נפגשנו קודם?"