רוח של זאב פרק 1: אימוני זאב

פרק 1: אימוני זאב

שרה ווילאמס פקחה את עיניה כאשר היא נוטפת זיעה קרה. היא התנשמה במהירות ובפחד, יודעת שזה רק חלום. "אנחנו הולכים להרוג אותם. את כולם." היא שמעה קול לוחש מבלי להשים לב שהיא זו שאמרה את זה.ידה רעדה והיא הביטה מסביב, היא הייתה בחדרה.
הדלת נפתחה ודודתה נכנסה פנימה, נראית קורנת יותר מתמיד. היא התיישבה על קצה המיטה וליטפה את לחיה. "הכול בסדר, זה רק חלום."
שרה הבינה שמשהו לא כשורה, היא אחזה במפרק כף ידה של דודתה בחוזקה והביטה בה. "את.. את בגדת בנו, ניסית לחסל אותי." אמרה והרחיקה את כף ידה משם.
"זה הכול היה חלום שרה." אמרה דודתה, והמשיכה ללטף את ראשה. שרה קמה על רגליה וצעדה לכיוון הדלת. "שרה!" קולה נהיה צרוד וגברי, מיד שרה הסתובבה והביטה באדם שלפניה. אדם מלא באיקסים שחורים על גופו, פניו מוסתרות טוב בצל ואי אפשר לזהות את תווי פניו.
"אנחנו הולכים להרוג אותם שרה, אנחנו הולכים להרוג את כולם." קולו הצרוד נשמע והעביר רטט בעורה של שרה. היא פתחה את הדלת ומיד חשכה עמוקה הופיעה.
"תזכרי את האמת שלך שרה, היא תעזור לך לחסל אותם." הוא התקרב אך החשכה עדיין על פניו.
"את מי?" היא הסתובבה ושאלה, היא הביטה לאחור, חדרה היה נמצא במעין אזור שכולו צללים. שאם נופלים ממנו אין דרך חזרה. "את אוז, אנג'לו.." אמר בזריקה,
"ג'ו."
"בחיים לא!" קראה בכעס, "אין לך לאן לברוח שרה. בטח שלא ממני." הוא אמר, שרה הביטה לאחור. היא קיללה בלב ורצה לכיוון הדלת, "לא!" קרא בזעם, היא זינקה מפתח הדלת והזיזה את ידיה ורגליה ללא מטרה,
היא נפלה במהירות הרוח מתחה את פניה והיא הביטה כיצד הדלת מתרחקת עוד ועוד.
הוא זינק גם והתקרב מהר יותר לכיוונה.
"לא תוכלי לברוח!" הוא קרא בקול צרוד וכמעט נגע בה.

צרחה פילחה את האוויר, פיה של שרה פעור ועיניה דומעות מפחד. היא ניסתה לזוז אך לא יכלה משום מה. כשראתה את גופה הבינה. הוא היה קשור בחבל חום עוקצני ולא נוח, היא ניסתה לצאת אך לא יכלה.
החדר בו נמצאה היה חשוך מאוד,
"היי!" קראה, היא אפילו לא הייתה בטוחה שהיא נמצאת עוד במחנה הזאבים. לפתע היא שמעה פסיעות על הרצפה, זאב בעל פרווה כהה ועיניים אדומות בוהקות הביטו בה. מלתעותיו מלאות ברוק והוא רוטן וצועד לכיוונה. "אנג'לו?" שאלה בפחד,
"תשתמשי בטפרים שלך בשביל לחתוך את החבל." הוא אמר מבלי להזיז את שפתיו, ידה רעדה. הוא נבח בקול והתקדם במהירות לעברה.
"אתה לא תטרוף אותי אני חלק מהשבט." אמרה והוא נעצר, "חצי מהשבט, חצי מהשבט העוין."
הוא זינק על רגלה ונגס באכזריות, היא צרחה מכאב ולפתע הוא נזרק לאחור. אוז הביט בה ועיניו קיבלו זיק של נצנוץ כשהביטה בו בחזרה. היא החזירה את מבטה אל סימן הנשיכה שהיה במכנס הג'ינס שלה ואל הדם שזולג ממנו. "אל תדאגי, לבני השבט שלנו זה מתרפא מהר יותר מהשועלים." הסביר והכופף לכיוונה.
"ובגלל שאני גם זאב האתי אז אני יכול לרפא אותך מהר אפילו יותר." הוא אמר והיא הסתכלה על תווי פניו המעוצבים.
"עוד לא הסברת לי מה זה." הוסיפה, הוא חייך והביט בפצע. ציפורניו התארכו לטפרים צהבהבים הוא הניח את הטפרים על הפצע "זה ישרוף קצת." הזהיר והחדיר את הטפרים אל תוך סימן הנשיכה.
לא היו בה במילים כדי לתאר את הכאב שהרגישה.
דמעות ירדו מעיניה והיא הרגישה לאט לאט הקלה בכאב. "אתה רגיש מדיי אחי, אתה גורם לה להיות שאננה."
"אתה גורם לה למות!" אמר אוז והמשיך לטפל בפצע, הוא שלף את הטפרים המגואלים בדם והם חזרו למקומם. הפצע החלים לגמרי ובמהירות.
"אתה יודע טוב מאוד שאימוני זאב הם נוקשים וחסרי רחמים." אמר אנג'לו וטפח עם אצבעו על חזהו המפותח של אחיו. "בקרוב ליקוי החמה שרה, בקרוב תבחרי אם להיות נושאת שועל או זאב." הפעם הוא הביט בשרה, היא הרימה את מבטה. ג'ו הסביר לה את כל עניין חצי השועל חצי הזאב שלה,
שבליקוי החמה היא תאלץ על לבחור את מי תאכזב את האחים או את ג'ו.
"תמשיך להתנהג כמו שאתה מתנהג ובסוף השבט יבין שאתה לא אמור להנהיג!" אמר אוז והסתובב לאחור לכיוון שרה, הוא חתך את החבלים והם נפלו על הרצפה. היא הניחה את כף ידה על מפרק כף ידה השנייה, משפשפת אותה בכאב. קו לבן דק עבר על המפרק מרוב ההידוק של החבל.

"תמיד הייתם ככה?" שאלה שרה, היא התיישבה שוב על זיז הצוק שכבר נהפך למקום מפלטה שלה ושל אוז. "אני ואח שלי?" שאל, היא הביטה בו והנהנה לחיוב. מביטה בשקיעה החמימה שעומדת להיגמר ברדת השמש הכתומה.
"אנחנו ניגודים, למרות שאנחנו אחים, מבחינת הרוחות שבנו אנחנו אמורים להיות אויבים מושבעים אחד של השני אך בעלי מטרה משותפת." אמר ומצחה התכווץ.
"אתה חייב להסביר לי מה זה אומר, מה שונה בכם כל כך משאר נושאי הזאבים של השבט?" שאלה ונעמדה על רגליה בכדי להדגיש את נקודתה. "תסביר לי על סקול והאתי!" קראה,
הוא נד בראשו וקם גם הוא.
"שלא תבקשי זאת יותר לעולם." פניו הרצינו ונהיו קרות, שונות ממה ששרה למדה להכיר. בכל פעם ששאלה הוא חייך אך כעת הוא הבין את חומרת המצב אם הוא יספר לה.
"אוז!" קראה שרה כשהפנה את גבו וצעד לכיוון המחנה, הוא מתחיל לרדת לאט לאט מהגבעה המוכרת ששרה כה אהבה. לפתע זינק אדם משום מקום על שרה, שיערו צחור ונקי, הוא לא מפותח כמו אוז אך עדיין יש לו חוזק. עיניו כחולות בהירות הנוגעות בצבע הכסף. הוא לבש רק מכנס קצר ורופף בצבע חום בהיר, עיניו הכחולות בהירות זהרו ושרה צרחה בפחד כשהיה מעליה, אוז מיד הביט במחזה ורץ לכיוון השניים.
צבעם של עיניו היו ניגוד מוחלט של שרה, "אל תספרי להם." הוא לחש,
"לא לספר מה? ולמי?" לחשה שרה בנשימה מעיקה.
"אל תספרי לסקול והאתי שאני הירח." הוא אמר בפחד, אוז אחז בזרועותיו והרים אותו משרה. "לא!, לא!" צרח וניסה לברוח, עיניו הפסיקו לזהור ונשארו בצבעם הכחול בהיר. הם נעצמו והוא התעלף בנפילה על האדמה.