רוחות: שומר הברק | פרק 3

"כן, אני בטוחה שאני לא רוצה לדבר על החרא שהלך שם. עכשיו בואי נמשיך במה שעשינו קודם." קבעה לונה וסימנה איקס בעוד מקום על מפת העולם שהייתה מונחת על הרצפה מולן.
שתי הבנות ישבו בחדר הצפוף והאחורי ביותר בחווה. הן שיערו שאותו מקום היה המחסן לפני שאותו בנאדם, שהיה כאן לפניהן, עזב. עבר כבר שבוע מאז שהגיעו לחווה ושתיהן בקושי אכלו. אבל זה לא הפריע לאף אחת מהן. באותו שבוע השתיים התחברו מאוד והחליטו למצוא את צנצנת הסיוטים. הדבר היחיד, כנראה, שיכול לחסל את פיטר. מתרחקות מכולם, לא אוכלות, לא ישנות, וכשמזכירים משהו בקשר לנושא הן מעבירות אותו מיד ועושות בעיות. לונה כבר נרגעה ויכלה לחזור לאותו מצב בו הייתה בשנתיים האחרונות בקלות. אבל לליאה היה יותר קשה "להשתגע."
"אין בעיה." אמרה ליאה. "איפה ראינו את הצנצנת פעם אחרונה?"
"עוד פעם אותה שאלה מחורבנת?" שאלה לונה. "אני לא בדיוק זוכרת מה קרה כשהחרא המחורבן הזה השתלט עלי."
ליאה חיבבה את לונה. היא אהבה את צורת הדיבור שלה וכל פעם שקיללה חיוך עלה על פניה. כל מי שהכירה אף פעם לא קילל או הקניט אותה בצורה כלשהי. היא אהבה שמישהו עושה את זה סוף-סוף.
"אני לא זוכרת המון דברים. הכל מעורפל ואני זוכרת בעיקר אותו אומר מילים לא ברורות וגורם לצנצנת הדפוקה לזהור ולגרום לכל מני דברים להתחבר אליה."
"אבל זה היה במערה?" לחצה עליה ליאה.
"לא יודעת. אני פשוט לא יודעת." אמרה לונה בעצבנות ונשכבה על גבה. "אבל אני כן יודעת איפה זה בטוח לא נמצא. ואת כל המקומות האלה סימנו כבר. את רואה ת'איקסים האלה? אלה כל המקומות בעולם בלי נהרות או אגמים."
"וזה בקושי משאיר לנו מקומות, לונה." אמרה ליאה בציניות ובטיפת כעס. "צנצנת הסיוטים יכולה להיו-" הרעש המצמרר והחורק של הדלת נפתחת השתיק את ליאה והשתיים הסתכלו לעבר הדלת, בדקו מי בודק לשלומן עכשיו.
הן הסתכלו איך הדלת נפתחת לאט ואיך פס האור הקטן מבחוץ נכנס לחדר היחסית חשוך.
"לונה, ליאה?" לקחו להן כמה שניות עד שזיהו את הקול.
"מה, לוק?" שאלה לונה בעצבנות.
"בואו. אנחנו הולכים."
"לאן?" נלחצה ליאה. כמובן ששיחקה את עצמה מבוהלת.
"לטיול." אמר לוק ופלט נחירה שהייתה אמורה להיות צחוק.
"איזה מצחיק אתה. אני לא באה, לא משנה לאן זה." אמרה לונה.
"אני אִתה."
"זה לא נתון לבחירה." אמר ותפס בידה הימנית של ליאה. "האנה!" הוא קרא לה שתיקח את לונה. האנה הגיעה מיד וניסתה לתפוס את לונה בידה. אבל היא מהירה ממנה וחמקה מחוץ לדלת. האנה יצאה מיד אחריה.
"עזוב אותי! תעזוב!" אמרה ליאה ובעטה בלוק. הוא תפס את רגלה הימנית וליאה נאלצה לקפץ על רגל אחת.
"אל תתנגדי." הציע לה לוק. היא הרגישה את כל עצמותיו בכפות הידיים. הוא היה רזה מאוד ועברה צמרמורת בגבה של ליאה מהמחשבה על כמה הוא רזה.
"תעזוב אותי כבר!!" צרחה ליאה והרביצה לו בידה השבורה. מיד אחרי אותו מעשה היא גילתה איזו טעות נוראית עשתה. היא הרגישה כאב נוראי ואת העצם שנמצאת לפני כף ידה זזה ממקומה.
"אחח!!" גנחה ליאה והרפתה את כל גופה. "תעזוב אותי לרגע אחד! האנה לימדה אותי לסדר את זה!!" ליאה המשיכה לגנוח מכאב והמשיכה לצרוח.
"מצטער." אמר. באמת נראה שהוא מצטער, אבל באותה שנייה זה לא עניין את ליאה.
"אתה בנאדם נורא!" צעקה ליאה והתחילה והתחילה לבכות. למרות שניסתה לעצור את עצמה.
"אין לך מושג כמה את צודקת." מלמל לוק כך שאף אחד לא ישמע.
הכעס שגעש בגופה של ליאה היה גדול יותר מכל כעס שחוותה אי פעם.
"לא!!" צעקה ליאה בזמן שלוק, הנער הרזה, תפס בידה השמאלית וגרר אותה החוצה מהמחסה בו התחבאו כבר שבוע. "תעזוב אותי!!" היא המשיכה לצעוק.
ליאה הרגישה שהוא עזב אותה והיא פקחה עיניים ובדקה את סביבתה. היא ראתה את כולם עומדים במקום קר וחשוך. ליאה נעמדה והאנה, שהגיעה בלי לונה, באה לראות את ידה של ליאה. היא סידרה אותה במהירות וכמעט בלי להרגיש היד הייתה בסדר גמור.
"מאיפה בא האור?" שאלה ליאה אחרי שנרגעה מהכאב.
פיל, שעמד בדיוק לידה, הצביע על לוק והיא ראתה לראשונה לאיזה שומר הוא מחובר: השומר של פליים. הוא החזיק בידו כדור בוער של אש שהאיר את כל המנהרה בה היו.
"מה המקום הזה?" המשיכה לחקור.
"מנהרה." אמר ג'ון וצחק.
"לאן?"
"לתחנת הרכבת הקרובה." אמרה האנה.
"מי יצר אותה?"
"ג'ון וקייט."
"מתי?"
"בואו נפסיק עם החקירות ופשוט נלך לשם." התעצבן ג'ון וכולם התחילו ללכת קדימה. המקום היה מחניק וליאה התקשתה לנשום שם.
"רק עוד קצת!" אמר ג'ון וכולם התחילו למהר.
אחרי כמה דקות של הליכה-ריצה הם שמעו משהו נופל על רצפת המנהרה וראו אותה שוכבת שם מאחורי כולם, על רצפת המנהרה, בצורה עקומה, ובלי לזוז.
"האנה!"