רוחות: התאומים | פרק 7+8

פרק 7:
דרוש\ה קוסם\ת

נקודת מבט ליאה.
"וזאת האחרונה." אמר פיל ותלה על עץ את המודעה של
ה-'דרוש\ה קוסם\ת ליום-הולדת'.
"אתם חושבים שזה יעבוד לנו?" שאל אבא.
"אני לא יודעת." עניתי בכנות.
"לדעתי זה יצליח לנו." אמר ניל.
"אתה יותר מדי אופטימי." אמרתי. נראה שהוא חשב שזאת הייתה מחמאה, אם לשפוט לפי הבעת התודה על פניו.
"אני לא חושב שזאת הייתה מחמאה." הסביר לו ווד.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"מחכים, מחכים שמישהו יתקשר." אמר אבא.
בהתחלה חשבתי שיש סיכוי טוב שזה יעבוד, אבל אחרי יום, יומיים, שלושה. בדיוק כשהתחלתי לאבד תקווה ולחשוב שאף אחד לא יתקשר ושהנשמה של ברני אולי מצאה כבר את הכוחות שלו… נשמע צלצול טלפון.
אנחנו ישבנו בסלון לאכול ארוחת צהריים, זה היה היום האחרון של החופש הגדול. הצלצול של טלפון הבית נשמע, כולנו, כל החמישה, החלפנו מבטים וקמנו במהירות מהכיסא ורצנו לעבר הטלפון.
אחרי ריב קצר של דחיפות ושל קללות, ווד (הוא היה הכי חזק מבין כולנו) הרים את הטלפון וסימן לכולם לשתוק.
'תשים את זה על רמקול.' אמרתי בכעס ובלי קול. הוא עשה כדברי.
"שלום." הוא אמר.
"שלום. אני התקשרתי בקשר למודעה? שאתם צריכים קוסם ליום-הולדת?" אמרה האישה בצד השני. היא לא נשמעה מבוגרת כל-כך, אולי היא בגילי.
"נכון, נכון, את מעוניינת?" שאל ווד.
"כן, אבל אני צריכה קודם לדעת, באיזה גיל יהיו הילדים?"
"איזה גיל מתאים לך? כי הילד שלי בן…" הוא אמר את זה וחיכה שהיא תענה לשאלה.
"גילאי 5 עד 8 אני יכולה…" ווד קטע אותה.
"6. רגע מה? וואו! איזה צירוף מקרים!" הוא לא היה משכנע אותי אם הייתי בצד השני של הטלפון.
אחרי שווד ו-האנה (היא אמרה שזה שמה.) החליפו עוד כמה פרטים הם קבעו שהיא תבוא אליהם לסגור את שאר הדברים היום בערב.
"אוקי, ביי ביי, להתראות." אמר ווד וסגר את הטלפון.
ואחרי שתיקה של כמה שניות-
"הצלחנו!" הריע פיל וצחק. "כל הכבוד ווד!"
"אם הייתי בצד השני היית עובד גם עלי!" שיקרתי כדי לשמח אותו.
אחרי עוד כמה ברכות על השיחה עם האנה ואחרי שהם התחבקו הם הלכו להוריד את כל המודעות האחרות.
"רגע!" אמרתי בדיוק כשנכנסנו לרחוב שבו נמצא הבית. "אם היא לא קוסמת? אם היא סתם אחת שעושה טריקים?"
"שיט! לא חשבתי על זה!" צעק אבא ובעט באבן קטנה שהייתה מונחת באמצע המדרכה. משהו בבעיטה שלו הזכיר את ווד.
"טוב, אז נבדוק את זה אחר-כך." אמר פיל. "כי היא אמורה לבוא עוד חצי שעה."
"בסדר, בסדר, הנה, נרגעתי. עכשיו צריך למצוא עוד קוסם אחד או שניים. בינתיים אנחנו שני קוסמים ואולי עוד מכשפה." אמר אבא.
"מה זאת אומרת? רק ווד יכול לעשות כשפים." אמרו פיל וניל.
"גם אחד מכם. הסברתי את זה לשניכם קודם! אחד מכם יכול לעשות קסמים והוא האחד שברני צריך, כנראה." הוא דיבר אלי ואל פיל.
"אבל אנחנו עדיין לא יודעים לעשות כשפים! אף אחד מאיתנו!" צעקתי עליו.
אף אחד לא דיבר אחרי זה. הם נכנסו לבית, סגרו את הדלת, התיישבו על הכיסאות של שולחן האוכל וחיכו…
'מעניין מי מאתנו יכול לעשות כשפים.' חשבתי. 'או אני, או פיל. אבל כרגע זה לא חשוב, אני צריכה להוציא את זה מהראש שלי, לא בא לי שהוא יכעס עליי אם אני אהיה המכשפה, מצדי שהוא יהיה, רק שלא יכעס עלי.' אכפת לי ממנו.
"תודה ליאה, זה נחמד." אמר פיל והסתכל עליי.
"די כבר! מה יש לכם? אתם כל הזמן עונים על שאלות שאף אחד לא שאל אפילו!" ווד כבר התחיל להיות עצבני, כנראה בגלל שלא עשה קסמים הרבה זמן.
הוא התחיל לכבות ולהדליק אור מהיד שלו, הוא שינה את הצבעים של האור כמה פעמים, הפך את צורתו לפרצוף של ניל וכיבה אותו מהר. הייתי מהופנטת מהאורות.
"זה ממש יפה. למה אתה מסתיר את זה?" שאלתי.
"אנשים יכולים לראות. וגם אמרתי לך כבר, זה אפל, אני לא רוצה שום קשר לזה." הוא הסביר ושוב הייתה שתיקה.
השעה כבר הייתה רבע שעה אחרי השעה שבה האנה הייתה אמורה לבוא.
"אתם חושבים ש-" התחיל ניל להגיד לפני שנשמעה דפיקה חזקה בדלת.
אני וניל צחקנו מהתזמון המדהים הזה.
"יבוא!" קרא אבא והדלת נפתחה.
החריקה של הדלת הייתה ממש מצמררת.
"שלום?" אמרה הנערה.
"היי, אנחנו כאן!" קרא אבא והיא הסתובבה לעברנו.
היא נראתה די טוב.
שיערה היה בצבע חום בהיר וקצותיו היו בצבע סגול כהה. היא הייתה גבוה, אני מניחה שיותר ממטר 85. העיניים שלה היו חומות ונוצצות, לא הצלחתי להסיר מהן את מבטי. היא שמה לב שאני בוהה בה וחייכה אלי. חזרתי לעצמי במהרה וחייכתי חזרה.
הג'ינס שהיא לבשה היה אפור כהה והחולצה שלה הייתה בצבע סגול כהה שהתאים לקצוות שיערה.
היא הסתכלה על כולנו, אבל מבטה נתקע והיא פקחה את עיניה לרווחה.
"ווד?" היא שאלה ועכשיו הבנתי על מה מבטה נתקע, על ווד.
"אנני?"

פרק 8:
האנה טומפסון

נקודת מבט ליאה.
"חתיכת בוגד!" היא צעקה וזרקה לעברו כדור שלג שהיא יצרה מהאוויר.
ווד נפל על הרצפה וניסה למלמל משהו, אבל לא יכל כי פיו היה מלא בשלג.
"חתיכת-" היא זרקה לעברו כדור שלג נוסף.
"בן-" עוד כדור אחד.
"די כבר!" צעקתי ותפתי לה את היד.
"מה הולך כאן? מי את? רדי ממני!" היא צעקה וירתה לכיווני קרן בצבע תכלת והועפתי לאחור והתנגשתי בקיר. נדבקתי אליו.
כשניסיתי לחזור ולהילחם לא הצלחתי, הייתי תקועה בקיר ועל גופי היה הר של קרח.
צפיתי במה שהולך שם מהצד.
בזמן שהאנה המשיכה לזרוק על ווד כדורי שלג, אבא ופיל ניסו לרתק אותה לרצפה, אחרי שהיא נאבקה בהם כמה זמן ווד קם על רגליו והאנה התמוטטה על הרצפה.
היא צעקה ובעתה באוויר, בעיטה אחת פגעה בפניו של פיל והוא התחיל לדמם משפתו.
"ווד, מה קורה כאן? אתה מכיר אותה?" שאל אבא בעצבנות ונאנק מכאב כשהאנה בעתה לו בבטן.
"כן, אבל כרגע זה לא מה שחשוב, אני אסביר לכם את הכל אחר כך." אמר ווד ותפס ברגליה של האנה.
היא ירקה בפניו של ווד. "חתיכת בוגד פחדן! מסתתר ככה מאחורי המשפחה שלך?" היא צחקה צחוק חסר כל רגש.
אף אחד לא ענה לירידות שלה. בינתיים ניל בא לעזור לי והקרח מסביבי נשבר. אני וניל רצנו וקשרנו את האנה לכיסא.
"אנני, תקשיבי, אני מצטער, באמת שאני כן, אבל אין זמן לדבר על זה עכשיו. תביני, אנחנו לא רוצים לפגוע בך, אם נשחרר אותך את תוכלי להקשיב למה שיש לנו לומר?" שאל אותה ווד ברוגע.
היא נרגעה והנהנה.
"יופי." אמר אבא והוא ו-ווד התירו את הקשרים.
"אז למה אני כאן?" היא שאלה ברוגע.
"את כאן כי-" התחיל אבא להסביר לה לפני שהכיסא פגע לו בפנים והוא מעד לאחור, מעולף.
"לא!!" צעק ניל וניסה להעיר אותו. הוא לא קם.
"הוא חי." הרגיע אותנו ניל.
"ילד! לך ותטפל באבא שלך. אני צריכה לדבר עם שלושת אלה." אמרה האנה.
היא עמדה באמצע המטבח, מוכנה לתקוף חזרה אם יתקפו אותה.
"אני יודעת מי אתם." היא אמרה בזלזול והצביע עלי ועל פיל.
"אתם אלה שברני רוצה. עכשיו, וודי אתה יכול להסביר לי למה אני כאן?" היא שאלה בבוז.
"תקשיבי לי! אנחנו לא יכולים לגמור את זה ככה וכאן! ממש לא! אנחנו זקוקים לעזרתך." ווד הסביר לה מה היה הרעיון שלנו, צבא של קוסמים ומכשפות נגד נשמתו של ברני.
"כדי לחסל נשמה אי אפשר להשתמש בקסמים רגילים!" היא צחקה את אותו הצחוק המאולץ שצחקה קודם.
"אתם צריכים קסם של האור! אתם מבינים שאתם צריכים לפחות רוח אחת בשביל להשמיד אותו לגמרי?" היא אמרה את זה כאילו זה מובן לכל אחד.
"בדיוק. אז אנחנו רוצים שאת ואולי, אם את מכירה עוד כמה אנשים שיסכימו לעזור לנו, נמצא את הכוחות האבודים של ברני,
ולמצוא את הרוחות!" אמר ווד.
"אתה אומר את זה כאילו רוח זה משהו נפוץ מאוד בטבע." היא לגלגה.
"למזלכם אני שמעתי כל מני שמועות ואני חושבת שאני יודעת איפה אפשר למצוא חלק מהכוחות של ברני וגם את פליים."
"מעולה!" קרא ווד. "אז את מסכימה לעזור לנו?" הוא התחנן במבטו.
"מה יצא לי מזה?" היא הדגישה את המילה 'לי'.
"אחרי זה תוכלי להחזיר לי, על הכל." אמר ווד בצרידות.
"אני בפנים." היא אמרה ומתחה את אצבעותיה עד שנשמעו קליקים.
אחרי קצת זמן ניל חזר ואבא נעזר בו כדי ללכת, הוא שם לו, קצת במעוקם, תחבושת איפה שהאנה פגעה בו עם הכיסא.
כשאבא ראה את האנה הוא נרתע לאחור, אבל אז ווד סיפר לו הכל.
"אז מה את יודעת? אל תחסירי שום דבר." שאל אבא וכולם התיישבו על הכיסאות של שולחן האוכל.

"אז.. האנה טומפסון?" שאלתי.
"בכבודי ובעצמי." היא אמרה וחייכה אלי.
"מספיק עם השטויות. בואו נדלג על כל החלק הזה ותספרי לנו מה את יודעת, טוב?" אמר ווד בעצבנות.
"טוב, טוב, למה את כזה לחוץ? לפי המקורות שלי פליים נמצא עכשיו במצריים והוא לא יכול לצאת משם.
וצנצנת הסיוטים, ששם, דרך אגב, החביא חצי מכוחו כרוח. נמצא אצל קוסמת צעירה ש…טוב… קצת מוזרה. קוראים לה לונה, אל תדברו איתה בכלל, תנו לי לעשות את זה."
"למה?" שאלתי קצת לחוצה.
"זהו, שאני לא יודעת. צריך לדבר איתה בצורה מסוימת, אבל היא יודעת איפה הצנצנת ואני חושבת שאין עוד מישהו שיודע איפה היא."
"אז נלך אליה." פסק אבי.
התחלנו ללכת לכיוון שאליו האנה הובילה אותנו.
בזמן ההליכה ניסיתי לגלות מאיפה היא ו-ווד מכירים, אבל לשווא.
"זה אחד מהדברים שאת כנראה לעולם לא תדעי." היא צחקה.
לא עניתי.
ניסיתי גם לדחוף את ווד להשתמש בכוחות שלו, אבל כמו השיחה עם האנה, לשווא.

"זה אמור להיות ממש קרוב. שנגביר את הקצב?" היא שאלה.
הסכמנו והאצנו את קצב הליכתנו.
אחרי חמש דקות אם לא יותר (שבהם רק הלכנו), התעצבנתי.
"לא אמרת שזה קרוב?" שאל פיל כאילו קרא את מחשבותי.
"כן, אמרתי."
"למה?" שאלתי בכעס.
"כדי שתגבירו את הקצב!" היא צעקה, גם כן בכעס.
"זה אמור להיות פה, ממש אחרי הפנייה." היא הצביעה שמאלה.
לאחר שסיימה את דבריה שמענו צרחה ואחריה עשן התחיל לרחף באוויר.
"הוא יודע! ברני יודע!" צעקה האנה והתחילה לרוץ.
"לא!" צעקתי וכיסיתי את פי בידי.
בשורה ארוכה של בתים עמד בית אחד, הרוס ומעלה עשן.
"זה שם! זה בדיוק שם!" היא אמרה וידיה התכווצו לאגרופים.
ההריסות נעו ודמות יצאה מערימת האבנים.
גופו היה שחור לגמרי והוא הלך בצורה מרושלת, כאילו אין לו עצמות.
גופי התחיל לעקצץ, נראה שגם ווד והאנה הרגישו בזה.
האיש השחור הביט לכל מני כיוונים, אבל בסוף קלט אותנו.
כשהוא הביט לעברנו ווד צווח מכאב, האנה התמוטטה ואני, אני הרגשתי כאב נוראי אך מוכר, כאב שכבר חשתי בעבר, אותו כאב שהרגשתי בחלום. כאילו מליון סיכות דוקרות אותי בכל גופי וחרב שנתקעת בבטני.
'ליאה!' ראיתי את שפתיו של פיל קוראות, אבל לא נשמע שום צליל.

אבא וניל רצו לעברי ולעברם של ווד והאנה.
ברני התקרב לכיווננו לאט, לאט.
'רק שלא יפגע בהם, רק שלא יפגע בהם' חשבתי.
ושוב, כאילו הוא שמע אותי, פיל ענה לי.
"הוא לא, ליאה. את שומעת? הוא לא." הוא אמר, אבל שוב לא שמעתי צליל.
לפתע ההבנה הכתה בי.
'פיל! פיל! אתה שומע?'
"ליאה! כן, כן!"
התחלתי לשמוע יותר ברור.
'אנחנו יכולים לדבר ככה.' הסברתי לו. 'ועכשיו אני מבקשת ממך, בבקשה, בבקשה תרחיק אותו!' דמעות זלגו מעיני ונפלתי על הרצפה, מעולפת.