רוחות: התאומים | פרק 3

התקשורת

נקודת מבט פיל
"מ.. מה קורה כאן?" שמענו קול של ילד ואחרי כמה שניות ניל נכנס לחדר. ניל הוא אחינו הקטן. "למה כולם צועקים?". "ניל!" ליאה ואני קראנו. "מתי הגעת?" שאלנו שנינו פה אחד. "בלילה. אתם הייתם במיטה ויישנתם" הוא אמר. הוא השתנה הרבה בזמן שהיה בטיול עם החברים שלו. השיער השטני והקצר שלו היה ארוך, העיניים הצהובות חומות שלו היו יותר ממוקדות מבדרך כלל והוא גבה בכמה סנטימטרים.
"ניל, לך לקרוא, או שתשחק במחשב או משהו. אני צריך לדבר עם ליאה ופיל" כשאבא אמר 'לדבר' הוא הסתכל על ליאה ועלי בכעס. "טוב, אני הולך." הוא התחיל ללכת, אבל בסוף אמר "למה אתם כל כך כועסים?!" הוא צעק את זה. לא נראה שזה הפריע לאבא או לווד- שכמעט תמיד מתעצבן כשמישהו צועק עליו. "אנחנו לא יכולים להסביר." הסבירה לו ליאה. "להסביר מה?" הוא שאל. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא נראה רציני לגמרי, אולי בגלל שהמבט שלו השתנה, כן, כן, זה ההסבר הנכון. "ליאה תפסיקי לדבר שטויות! וניל, לך לחדר שלך, עכשיו." אמר אבא ולאחר הדברים האלה כולם השתתקו. הקולות האחרונים ששמעו היו הצעדים של ניל והחריקה של דלת החדר שלו. אחרי כמה שניות של שתיקה החלטתי שאני אדבר ראשון. "למה עשיתם את זה? מה כל כך חשוב לכם להסתיר? למה אתם כל כך נגד זה שנדבר על החלום שלנו? והשריפות והצבע, זה באמת היה הכרחי?" הם לא ענו. "שאלתי…" התחלתי להגיד, אבל אז ווד קטע אותי.
"כן, כן, שמענו מה אמרת! וכן, זה היה הכרחי!"
"למה?" שאלה ליאה. "למה עשיתם את זה? ותחזיר את העיתון!" היא ניסתה לקחת את העיתון מהידיים של ווד, אבל הוא הזיז את ידו ותפס אותה. "אבא! הגפרורים, עכשיו!" אמר ווד וזרק את העיתון לפח שעמד מולנו. "לא!" צעקתי ורצתי לעבר הפח, ככה גם ליאה. בינתיים אבא חזר עם הגפרורים. ווד הצליח לתפוס את ליאה, אבל אני הרמתי את העיתון מהפח ורצתי חזרה. פתחתי את הדלת של החדר של ניל, סימנתי לליאה לבוא וסגרתי מהר את הדלת, נעלתי את הדלת והכנסתי את המפתח לכיס. "היי, ניל, תפתח את הדלת!" צעק ווד. סימנתי לו עם האצבע שלא יפתח את הדלת. "מה יצא לי מזה?" הוא שאל בלי קול וחייך. "הממ…" לא היה לי כל כך מה להציע לו. "תוכללדעתעלמההיוכלהצעקותבחוץ!" אמרה ליאה במהירות והתנשפה, כנראה מהריצה, היא לא כל כך טובה בספורט. לא הבנתי מלה. "מה?" שאל ניל. הוא הוציא לי את כל המילים מהפה.
"אמרתי שתוכל לדעת על מה דיברנו עם אבא ו-ווד." היא אמרה לאט, לאט. כאילו היא מסבירה משהו לתינוק. הוא חשב על זה קצת, אבל אחרי ששנינו היינו בטוחים שהוא יסרב הוא הסכים.
"בסדר, אני מסכים. בא לי גם להסתכל על העיתון."
"אז בוא" אמרתי לו והוא התיישב לידי, אני הייתי באמצע וליאה משמאלי. פתחתי את העיתון ושלושתנו התחלנו לקרוא. "מה נראה לכם שאבא ו-ווד לא רצו שנראה?" אמרה ליאה. "אהמ. אהמ." היא השתעלה והתחילה לקרוא. אני וניל צחקנו. "העתקה במבחני הבגרות?" היא שאלה אותנו.
"לא…"
"תאונת דרכים קשה, שני הרוגים?" היא קראה את זה עם קול קצת חלש יותר. הנדנו בראשנו.
"פריקה?" היא שאלה והביטה בשנינו. אני אמרתי לא, אבל ניל אמר
"אפשר לבדוק את זה…"
"אתה חושב שזה מה שאבא ו-ווד רצו להסתיר מאתנו?" שאלתי וגיחכתי. "למה לא?" אמרה ליאה. "לדעתי אפשר לבדוק."
"בסדר." אמרתי ופתחתי את העיתון. 'איפה העמוד הזה לעזאזל?!' חשבתי והסתכלתי על העיתון אחרי שהפכתי כמה וכמה דפים. "עקפת אותו כבר." ענתה ליאה לשאלה שבכלל לא שאלתי. "הנה." היא אמרה והעבירה כמה דפים אחורה. כל אחד התחיל לקרוא בלב.

'חצי שנה לאחר שכמה אנשים במצריים החליטו להקים דת חדשה הנקראת "פלאמיס", האנשים בה טענו שהם גילו שאלוהם הוא רמאי, הוא סתם רוח, שקרן ומשוגע. כל שאר העולם, כמובן, המשיך לטעון שהם משוגעים, אבל אני החלטתי לתת לזה בדיקה ולעשות על זה כתבה. כידוע לנו כרגע אנשי פלאמיס אומרים שהם פגשו את אלוהים וראו אותו וכל השטויות האלה שאי אפשר להסתכל ושהוא סתם סרוח ללא גוף זאת המצאה. "זה נכון בערך" כך הם אמרו לי בשיחה איתם. "אבל לא בדיוק. הוא רוח, כן, אבל לא אלוהים, שקרן, הוא כן. אנחנו לא יכולים להסביר את זה. הוא יצר את היקום, הוא אחד החמישה!" אני, כמובן לא יודעת על מה הוא דיבר, אז ירדתי לעומק העניין. במהלך החיפושים שלי גיליתי שיש איזה סיפור (ראו עוד בעמ' 23).
הם סיפרו לנו על זה שהוא חובש כתר ו…'

אחרי שקראנו עוד קצת על הפלאמיס ועל זה שהם כלאו את ה'רוח' הזאת, ניל קרא "או! בואו נקרא את הסיפור!"
"איזה? זאת שהשקרנית הזאת כתבה?" אמרתי בבוז.
"למה שקרנית? כל אחד מאמין במה שהוא מאמין." הכריזה ליאה. "נכון!" הסכים איתה ניל.
"בסדר, בסדר, נקרא אותו, אבל אחרי זה אנחנו מחפשים את מה שאבא ו-ווד לא רוצ-…" דברי נקטעו מדפיקות חזקות בדלת. "פיל, ניל וליאה! תקשיבו! אני אספר לכם מה עשיתי," נשמע מאחוריו שיעול שאם לזהות לפי הקול, זה היה ווד. "עשינו." אמר אבי בתגובה לשיעול. "הבנתי שאתם מבינים. קראתם כבר את הסיפור, נכון?" הוא אמר בייאוש. "אה… כן, חכה רק רגע בחוץ." אמר ניל.
"מה אתה עושה? צריך להכניס אותו עכשיו!" אמרתי בכעס. "טוב, אם אתה רוצה להכניס אותו, תכניס אותו, אבל אני בינתיים קורא את הסיפור." הוא אמר, לקח מידי את העיתון, העביר כמה עמודים קדימה והתחיל לקרוא.