רוחות: התאומים | פרק 2

שקיות, גפרורים ודלי של צבע.

נקודת מבט פיל
"מה? למה אתם מסתכלים עליי ככה?" היא שאלה. "את צוחקת, נכון? ווד סיפר לך." אמרתי וקיוויתי שתשובתה תהיה 'כן'. "ווד? מה, מה הוא קשור? סיפר לי מה? מה קורה כאן?" היא החלה להחוויר וכך גם כל סובבי השולחן. אני לא הבנתי למה אבא כל כך חיוור ומזיע, הרי אף אחד לא סיפר לו על החלום שלי, אולי ווד סיפר לו. "ליאה? זה בדיוק מה שהיה בחלום?" אבא שאל והדגיש את המילה 'בדיוק'. "כן! נכון מוזר? ואתם יודעים מה עוד יותר מוזר?" היא שאלה ולקחה עוד ביס מהביצה. אני כבר לא הייתי רעב ואני חושב שככה גם אבא ו-ווד. כולנו הנדנו בראשנו לשלילה. "הדבר היותר מוזר, זה שאתם לא מספרים לי שום דבר!" היא צעקה עלינו. "ליל," ככה כולנו, חוץ מווד, קוראים לה. "מה שתיארת עכשיו" בלעתי את הרוק שלי. "אני חלמתי אותו דבר." צחקתי צחוק מאולץ אחרי שאמרתי את זה. "לא… זה לא יכול להיות, זה בלתי אפשרי." היא אמרה ועכשיו הבינה למה היינו כאלה לחוצים.
"בסדר, כולם ללכת למיטות עכשיו." אמר אבא ברוגע. "אתה לא רוצה שנעזור לסדר את השולחן?" שאלתי. לא רציתי ללכת לישון. "לא, לכו למיטות,"
"אבל-"
"עכשיו!!" הוא צעק עלי ועל ליאה. "ווד, אתה נשאר פה, אני צריך לדבר איתך." החלתנו לא לעצבן אותו וללכת למיטות.

נקודת מבט ליאה

"בוקר טוב." אמרתי ונכנסתי לסלון. אף אחד לא היה שם. הכנתי לעצמי ארוחת בוקר והתיישבתי על הכיסא הקבוע שלי והתחלתי לאכול. לקחתי את הסכין ומרחתי גבינה על הלחם. אחרי ביס או שניים אבא ו-ווד נכנסו דרך הדלת. הם נראו מותשים, היו להם שקיות מתחת לעיניים ועיניהם היו אדומות כמו הידיים שלהם שהיו מלאות בצבע שחור והיו אליהן חברות ופצעים. כשהם נכנסו אבא החזיק משהו ביד, אבל אז הוא שם לב שאני כאן ומהר זרק את זה לפח. "מה את עושה כאן כל כך מוקדם?!" הוא שאל אותי בעצבים, כנראה בגלל שהוא עייף. "אוכלת." עניתי וחייכתי. הוא לא חייך בחזרה, נראה שזה עיצבן אותו עוד יותר.
"לילי, את ראית מה השעה?!"
"כן. רבע לשש." אמרתי. אני לא הבנתי מה הבעיה, אולי זה קצת מוקדם, אבל הפסקתי לגבוה ממזמן. "את.. את צריכה לגבוה! או שאת להיות בסוף בגובה של אמא שלך?" הוא אמר. זה מה שהוא אומר כל פעם שאני הולכת לישון מאוחר. ווד עיוות את פניו קלות כאשר הוא הזכיר את אמי. הוא לא אהב אותה, הוא גם לא אוהב אותי, את פיל ואת ניל. הוא אומר שאנחנו 'מתנהגים כמוה'. ואז אנחנו אומרים לו שזה נכון ושאנחנו גאים בזה.
"אבא, הפסקתי לגבוה כבר שנה שעברה ובאיזה גובה אמא הייתה בכלל שאתה כל הזמן אומר שאני אהיה בגובה שלה?" תקפתי אותו. "את…" הוא הפסיק והרכין את ראשו מטה. "את כבר יותר גבוה ממה שהיא הייתה, נגיד את זה ככה." הוא התחמק מהשאלה. "אוקי." עניתי. לא הפריע לי שהיא הייתה נמוכה או שאני נמוכה, לדעתי זה מגניב שאני דומה לה. אני לא הכרתי אותה וגם פיל וניק לא הכירו. היא נפטרה כשאני ופיל היינו בני 6 וניל היה בן שנתיים.
"אז…" ניסיתי מהר לשנות את הנושא מאמא שלי. "איפה אתם הייתם?" זה ממש סיקרן אותי, כנראה בגלל המראה שלהם. "מה?" שאל אבא. אני מניחה שהוא חשב על אמא. "היא שאלה איפה היינו." הסביר לו ווד. "אה… אה, אוקי, בסדר. היינו ב- רגע, זה ל- לא עניינך." ברור שלקח לו זמן להתעשת.
סיימתי לאכול, לקחתי את הצלחת והסכו"ם ושמתי אותם בכיור. אחרי זה כשהסתובבתי ראיתי את הפרצוף של פיל צמוד לשלי, מחייך. "אהה!!" צעקתי בבהלה. פיל צחק. "יא דפוק." אמרתי והתחלתי לצחוק גם. "אני מצטער, אבל זה היה דורש. דרך אגב, היה לך שוב את ה…" הוא אמר את זה בשקט כדי שאבא ו-ווד לא ישמעו. הוא גם הביט בי במבט כזה של 'את-מבינה?'. הבנתי למה הוא מתכוון גם לפני המבט הזה. החלום. "כן. כל לילה מאז הטיול.".
רעש של פעמון אופניים נשמע מבחוץ. "העיתון הגיע. אני אקח אותו" אמרתי ויצאתי, פיל בא אתי.
"אוקי." אבא אמר, אבל אז הוא חזר בו "רגע, מה? החוצה! לא, לא, לא! אל תיקחו את העיתון!", אבל כבר יצאנו. בכניסה לבית עמד דלי של צבע שחור, קופסת גפרורים ושתי שקיות עם חורים. "אז את זה זרקתם! מה עשיתם עם אלה בחוץ?" שאלתי. פיל לא הבין. "כלום! זה ממש לא עניינך." הוא התקרב וניסה לתפוס אותנו, אבל משכתי את פיל ושנינו יצאנו לרחוב שבו העיתון חיכה שייקחו אותו. יצאנו והסתכלנו החוצה. היה ריח שרוף. "מה זה הריח הזה?" שאלתי והמשכתי להסתכל על הרחוב לחפש משהו לא בסדר. "אל תשאלי אותי." אמר פיל. "אה נכון, שכחתי. אתה תתרן."
המשכתי לחפש , לבדוק עם יש שריפה איפשהו. "אולי אני תתרן," פיל התחיל להגיד משהו. "אבל עיוור אני לא. תסתכלי." הוא אמר, משך את היד שלו מאחיזתו של אבא והצביע על כל המודעות. "את חיפשת משהו נוסף, אני הבנתי שמשהו חסר."
כל לוח מודעות שהיה בסביבה היה שחור ו\או שרוף.
"אבא, ווד. מה עשיתם?"