רוחות: התאומים | פרק 19

פרק 19:
הקרב האחרון

-נקודת מבט ליאה-
"יש לנו רק עוד כמה שעות." אמר אבי ועקף מכונית במהירות.
"היה לנו יותר זמן אם לא היית ממהר כל-כך בשדה התעופה." התלוננה האנה.
"מצטער שמיהרתי להציל את העולם."
"אל תשתמש במונח הזה. הוא לא צנוע." אמרה נייטשר. היא הפכה את עצמה ללטאה ועמדה על מוט ההילוכים לפני שעלינו למטוס למקסיקו.
"מה קרה לנייטשר המצחיקה?" שאל פליים ופלט נחירה. הוא גם התכווץ, אבל נשאר באותה צורה.
"כן, למה את לחוצה?" שאל ארם. הוא, לעומת כולם, לא שלט בכוחות שלו טוב, הוא התכווץ רק לגודל של תינוק. אז הייתי צריכה להיזהר לא למחוץ אותו.
"תפנה ימינה! לא על הגשר, מארק, לא על הגשר!" האנה ניסתה למנוע מאבי לנסוע על גשרים.
הוא ביצע פנייה חדה וכולם התחילו להתלונן על הנהיגה שלו.
"תסתמו!" צעקה אקווה. היא היית בתוך כיס החולצה של פיל.
אנחנו נסענו בטנדר גדול בצבע שחור. לפעמים הוא השמיע קולות מאחורה, אבל חוץ מזה ומהצפיפות לא הייתה בעיה.
"ניל, אתה דוחף את המרפק שלך לתוך הצלעות שלי." אמר פיל. כשניל הזיז את ידו שמעו את פיל נושם לרווחה. "תודה."
"אבל עכשיו לי צפוף." רוב הנסיעה התלוננו על הצפיפות ועל הקולות.
אחרי שעה, אם לא יותר, נמאס לי.
"די!!" צעקתי. "יש לנו שעה אחת להגיע לשם. ואם לא תסתמו אנחנו לא נספיק." כולם השתתקו כשאמרתי את זה.
"לא נספיק בכל מקרה. נאחר בכמה דקות לשעה שתיים-עשרה." אמר אבי.
"אבל הוא לא יתחיל את הטקס בלעדינו. זה אומר שבקרוב הוא יחפש אותנו." התכוונתי אלי ולפיל.
כל שאר הנסיעה אף אחד לא דיבר.
'ליאה, נצליח?' זה היה קולו של פיל.
'כן, אנחנו נצליח. הדבר היחיד שצריך לעשות זה לחסל את הכוח שלו.'
'אני לא יכול להרוג. זה לא אני.'
'פיל,' הבטתי בחלון. 'אני מרגישה בדיוק כמוך. אבל הרוחות אמרו שאחרי שהוא יאבד את הכוח שלו השומרים שלו הם אלה שיצטרכו להרוג אותו.'
חיכיתי לתשובה ממנו. תשובה שלא הגיעה.
אחרי עוד כמה דקות של נסיעה אבי עצר בצד.
"למה עצרנו? עוד רבע שעה שתיים-עשרה!" התעצבנה האנה.
"תסתכלו על החלון מימין." אמר אבי וכולם הביטו.
עשן שחור עלה מהמקום שאליו היינו אמורים להגיע. העשן התקרב לכיווננו ולאט, לאט קיבל צורה.
הבנתי מי זה, הרגשתי מי זה. הכאב היה חד וחזק יותר מתמיד. רציתי לצעוק מכאב, אבל ריסנתי את עצמי.
"הוא זיהה אותנו." אמרתי בהשתנקות. "הוא יודע שאתם כאן." כיוונתי את דברי לרוחות.
העשן השחור עטף את הטנדר ונעלם מיד. הופענו בתוך מנהרה חשוכה וקרה.
"זמן, זמן, זמן." מלמל אבי.
"אתה בסדר?" שאל ניל.
"לא, לא, אני לא בסדר. כאן הוא ניכלא, אני מרגיש אותו. אני מרגיש אותו בצלקת שהשאיר לי. אתם צריכים לתת לגראוונד לקבל גוף."
"מה?" התעצבנתי עליו. "הבן שלך ימות!" הצבעתי על פיל.
מהצעקה שלי הטנדר התפרק וראיתי את כל המקום. הוא היה חשוך וקר. היו במקום חמישה עמודים ובאמצע הייתה במה מאבן.
כל הרוחות גדלו לגודלן המקורי והסתכלו סביב.
"חתיכת פחדן!" צעקה פריז.
כתוצאה מהצעקה מסביב לרוחות עלו עמודים אפורים וזה היה נראה קצת כאילו הם בכלא.
"אתם מחוץ לעניינים." גראוונד הופיע מולנו ובהינף כף יד הרחיק את העמודים ובכך גם את הרוחות.
הכאב התחדד ככל שהתקרב לכיווני.
"לא! חתיכת פחדן! אנחנו נחזור!" פליים צעק ובכל מילה הקול שלו נחלש.
"אתה לא. כיסיתי את כל המערה באבן הזאת." היה לו קול מתנשא וקר.
"אתם, לשם." הוא הצביע על קיר וכולם חוץ ממני ומפיל עפו לכיוונו.
שמעתי את החבטה המצמררת שלהם בקיר והם נפלו על הרצפה.
"אתם תצטרפו אליהם." הוא הרים אותי באוויר, בעזרת טלקינזיס, והניח אותי ואת פיל על שני עמודים שונים מתוך כל החמישה. כשראייתי התחדדה ראיתי שניל, האנה ואבי שוכבים בערמה של עוד שלושה אנשים חוץ מהם. זיהיתי שניים מהם. ווד ולונה היו שם. את האחרון אני לא זיהיתי. הוא היה בגיל של ווד, אני חושבת. הוא נראה רזה, מאד רזה. עצמות הלחיים שלו היו בולטות מאד ושיערו היה בצבע שחור.
"חתיכת מנוול! תשחרר אותנו! תשחרר אותם!" ניסיתי לקפוץ מהעמוד, אבל קיר של אנרגיה בצבע כחול חסם את דרכי.
ראיתי שעל שאר העמודים גם היו דברים ואנשים.
מטה, אדם מבוגר, אני מניחה שאבא של לונה. גולגולת גדולה וחלולה שהזכירה במבני פניה את פניו של גראוונד. ואחרון היה גוש שחור בגודל של כדורגל. אני חושבת שהם היו הרוח והשומר החדשים.
"חתיכת חרא! חרא, חרא, חרא!" פיל בעט בקיר שהיה סביבו.
"אני באמת חרא." הוא אמר בשעמום וחידש את האנרגיה מסביב לעמודים.
לפיל לא היה איך להתווכח עם מה שגראוונד אמר. אי אפשר להתווכח עם מישהו שמודה.
"קחו הפסקה של חמש דקות, אני אחזור מיד." אמר ונכנס עמוק יותר למערה.

-נקודת מבט פליים-
"ביחד! שלוש ארבע ו-!" צעקתי וכולם כיוונו את המטה שלהם לגג המערה. התחילו להופיע סדקים כבר בפעם השלישית, זאת הייתה השישית.
"פליים, זה גומר לנו את הכוחות!" אקווה כבר יכלה להתייאש.
"אתה בטוח שאני לא יכול לעזור?" שאל ארם, כאילו הוא ילד.
"כן! אני בטוח!" כבר הייתי עייף ועצבני. "עוד פעם בשלוש. אחת, שתיים, שלוש!" הקרניים נורו מכל מטה ומטה. הופיעו שם עד סדקים, אבל עדיין לו היה לנו את היכולת להיכנס.
"אפשר לראות?" שאל ארם בתמימות. הפניתי לו את הדרך והוא הסתכל על זה ואז, בלי שום אזהרה, ירה משתי ידיו ברקים וצעק. "אהה!!" הוא המשיך לצעוק ובסוף זה נשבר.
"בבקשה." אמר ארם והראה עם ידו אם השבר הגדול שברצפה.
"אהה… תודה." אמרתי וכולם נכנסו פנימה.
"ברני, ברני!" קראה פריז ורצה אל שני עמודים שעליהם עמדו הרוח והשומר החדשים.
"אתם חייבים להחליף את השמות שלכם." אמרתי וחייכתי לעברם.
"פליים, נייטשר!" פיל קרא לנו. "ליאה התעלפה מהכאב, כנראה. מהר! תעזרו לי לצאת מכאן."
אני ונייטשר ניסינו לשבור את האנרגיה שחסמה את העמוד, ללא הצלחה.
"לעזאזל אתכם!" גראוונד שמע את צהלות השמחה ובא לראות מה קרה. הוא בחן את כל הסביבה ומבטו נתקע על אקווה. "את… את!!" הוא התקרב אליה. 'פליים, תתחילו להרוס את הדברים. ותגיד לאקווה שתעכב אותו!' שמעתי את הקול של פיל מדבר אתי.
'יטופל.' חשבתי והפניתי את מחשבותי לאקווה. 'אקווה, תעכבי אותו. אנחנו נהרוס את הדברים.'
הודעתי לכל השאר את מה שצריך לעשות וכולנו הלכנו אל העמוד עם המטה. הרסנו את האנרגיה שהייתה מסביבו, הנחנו את המטה על הבמה ושברנו אותו לשלוש חתיכות. כשנשבר יצא ממנו עשן שחור שנכנס לגופו של ברני השומר.
"מה זה היה?" גראוונד השתגע לגמרי. הוא הפסיק את הנאום שנאם לאקווה והלך לראות את המטה שלו.
"לא!!" הוא צעק בזמן שאנחנו שחררנו והוצאנו מאביה של הילדה את כל הכוח שספג. השלכנו את הגוף שלו על ערימת האנשים שהייתה בצד.
"עוד אחד?" גראוונד התעצבן ושיגר לכל עבר במערה קרנות בצבע שחור. הוא עמד למוטט את המערה.
"כולם! להוציא את כולם מהמקדש הזה, עכשיו!" צעקתי וכל אחד לקח כמה אנשים.
פריז נשארה לי ברני וברני.
"לא, לא." היא הייתה עצבנית. "אתם יוצאים אתנו גם!"
"סליחה. אנחנו כמעט חצי מכוח שלו." אמרה הגולגולת.
"פריז, בואי! ותיקחי את ליאה!" צעקתי לעברה והיא עשתה כדברי.

כולם, חוץ מגראוונד ושני החדשים, יצאו מהמערה בשלום.
פריז הניחה את ליה על האדמה והתיישבה.
ליאה התעוררה, אחריה האנה ואז כל השאר, גם הרזה, החדש.
"אז זהו?" שאלה האנה וקמה על רגליה.
כולם נעמדו על רגליהם והסתכלו על ההריסות. מסביבנו התאספו עוד מאה אנשים, בערך. הם הביטו בעיקר בי ובשאר הרוחות, אבל גם היו את אלה שניגשו לשאול אותנו מה קרה. כנראה קוסמים ומכשפות שהכירו אותנו כבר.
אני חשבתי שניצחנו, שגראוונד חוסל. חשבתי שעכשיו אין יותר איומים על העולם, אין יותר דבר שיעמוד בדרכנו, או בדרכם. שני השומרים של גראוונד אמיצים. ואם החושך יחזור, הם ידעו מה לעשות, וגם אנחנו.