רוחות: התאומים | פרק 17
פרק 17:
רוחות
-נקודת מבט ליאה-
"תשתי פעם בשנה בקבוק שלם. זה לא הרבה. את גם לא תמותי. זה יעצור את הרעל לגמרי, אבל הוא לא יצא מהגוף שלך." נייטשר הגיעה לפני כמה שעות והכינה את התרופה.
"בסדר." האנה שתתה את הבקבוק עם החומר הצהוב וכשסיימה נראתה הרבה יותר טוב.
"עכשיו, כשסיימנו עם עיקובים, אפשר לחזור לעבוד." אמרה האנה ושפשפה את ידיה זו בזו.
"יש לנו בית-ספר." אמרתי מהר. לא התלהבתי מזה, אבל לא רציתי להיות ליד נייטשר. היא קצת מעצבנת.
"לא נכון. אתם חולים." פסקה האנה. "לפחות זה מה שהמנהל שלכם חושב." היא צחקה.
"אני מחבבת אותך." אמרה נייטשר להאנה וצחקה.
לדעתי אם נייטשר הייתה בת-אדם רגילה, היא והאנה היו יכולות להיות חברות טובות.
"מה עוד צריך לעשות?" שאלתי בייאוש.
"למצוא את גראוונד ולדעת איך לחסל אותו! לא הרבה." אמרה האנה בציניות.
"אני יודעת איך לחסל אותו." אמרה נייטשר. "צריך מטה של רוח, את המטה שלו, את הרוח והשומר החדשים, בעצם… צריך לחסל כל דבר שהכוח שלו נמצא בו. ואז אחרי שהוא חסר כוחות צריך לפגוע בו עם מטה של רוח."
שמחתי שאנחנו יודעים לפחות משהו אחד.
"ואיך הורסים מטה? צריך בשביל זה את כל הרוחות!" פיל גם לא אהב אותה, אני חושבת, אחרת לא היה צועק.
"וזאת בעיה? אתם יכולים לקרוא להם!" אמר ניל באושר.
"חכם, הילד שלך." אמרה נייטשר.
"למה שאת לא תקראי להם?" שאלתי.
"כל פעם שאתם מפעילים את הכוחות שלכם אתם מתחזקים. ושניכם צריכים להיות בשיא, בשיא שלכם, כדי להילחם גם בקרב גם."
"עכשיו?" שאלתי.
"לא, לא. האור יכעס. רק כשיגיע הזמן. עוד חמישה ימים."
האנה נחנקה מהתרופה. היא בדיוק שתתה ממנה.
אבי הלך אליה, טפח לה על הגב והיא אמרה-
"חמישה ימים? אתם חייבים להתאמן אתי. מהיום אתם אתי מהבוקר עד ערב. ניל, אתה תהיה עם מארק כל הזמן ותחפשו את גראוונד. לא אכפת לי איך. נייטשר, תאמני אותם בכוחות הרוחות שיש להם."
"א חושבת שאת תגידי לרוח מה לעשות?" התעצבנה נייטשר.
"את שחקנית טובה. עכשיו אנחנו הולכים לישון ובבוקר מתחילים. סגור?"
כולם הנהנו ונייטשר אמרה- "איך את יודעת? סגור."
בלילה אני נפגשתי עם נייטשר ופיל. נייטשר הציעה שנקרא לכל הרוחות לכאן, עכשיו.
קראנו להם לתוך החלום. אני אמרתי שאקרא לפליים ופריז. פיל קרא לארם ואקווה.
כשהרוחות הופיעו הופתעתי כמה הם שונים.
פריז הייתה נמוכה ובצבע לבן כמו שלג. הצורה שלה הזכירה לי קצת רוח מפאקמן. המטה שלה גם היה יפה. פיל לא אהב אותו.
ארם נראה מפוחד. הוא לא ידע מה הולך כאן. פליים, שאותו כבר הכרתי, סיפר לי שארם איבד חלק מהזיכרון שלו, את המטה שלו ואת השומר שלו.
הצורה של ארם הזכירה לי קצת צורה של ראשן, אבל בצבע צהוב עם ברקים קטנים מסביבו. אחת הידיים שלו הייתה גדולה וחזקה. השנייה הייתה כמו חבל, חלשה.
אקווה הייתה מוכרת לי מהחלום שחלמתי כמעט כל לילה. אישה גבוה, עשויה ממים, צמחים של ים בכל מני מקומות על גופה, יפה. את המטה אני אף פעם לא הצלחתי לראות בחלום. הוא היה ארוך וזהוב. בקצה שלו הייתה בועה עם יצורי ים שוחים בתוכה.
כשכל הרוחות עמו בשורה מולנו הרגשתי תקווה, תקווה שאף פעם לא הרגשתי בעבר, הרגשתי שנצליח לחסל את גראוונד.
סיפרנו לרוחות על כל מה שקרה. פליים השתעמם מהחלקים שבו הוא מופיע, אבל כל שאר הרוחות הקשיבו והתעניינו.
הם הסכימו לאמן ואת פיל והם סיפרו לי על העבר שלהם. על הסיפור שחלקו היה בעיתון. פיל פחות התעניין, הוא רצה יותר לדעת על גראוונד, הוא רצה לדעת מה החולשות שלו ועל השומרים שלו.
על השומרים אף אחד מהם לא יכל לתת תשובה. הם לא ידעו מה קרה אתם.
"אז עוד ארבעה ימים אנחנו נתקוף את גראוונד ברגע שיבוא אליכם. בינתיים תנסי לעמו בכאב כמו זה שגראוונד גורם לך." הציעה לי פריז.
"אני לא מבטיחה כלום." אמרתי בצחוק.
"כדאי לך." היא חשבה שהייתי רצינית.
"עזבי אותה." הציע לי פליים. "אחרי מה שקרה לארם היא החליטה לא לצחוק על דברים כאלה."
"לא הבנתי איך זה קרה לארם." פיל התפרץ לשיחה.
"אף אחד לא הבין. גם האור, גראוונד והחושך."
"החושך? איך שאלתם אותו? ואיך אתם יודעים שהוא דובר אמת?" שאלתי.
"לא סיפרתי לך? הוא כלוא במקום מיוחד שכל הרוחות יצרו. היחיד שיכול לשחרר אותו זה גראוונד, אבל הוא לא חזק מספיק. ואחרי שנחסל את גראוונד, החושך יצטרך לחכות עוד תשע-מאות שנים עד שישתחרר."
"מה?" לא הבנתי.
"כל עשרת-אלפים שנים יש את 'זמן היוצר'. בזמן הזה החושך והאור הם בשיא היכולת שלהם, אז הוא כנראה ישתחרר. אבל יש זמן. אנחנו דואגים לזה רק באלף שנים לפני."
אחרי שגם פליים הלך התעוררתי.
התעוררתי בידיעה שצריך לדעת איפה גראוונד ולחסל אותו עוד ארבעה ימים.
תגובות (1)
יאי, מרתון!
ארם מעורר רחמים למדי. רק אני חושבת ככה? אני מדמיינת אותו יושב בתנוחת עובר ומתנדנד… סתם כי אני מוזרה.
אהבתי את נייטשר. היא נשמעת מעצבנת למדי, ככה שאולי אני והיא יכולנו להסתדר (כל עוד היא לא הייתה צוחקת לידי. אני מדמיינת את הצחוק שלה כצייצני וגבוה, מאלה שגורמים לך לרצות לסתום אוזניים.)
עוד שלושה פרקים… אני כבר יכולה להגיד שאני מחכה לספר הבא.
קטניס אוורדין, סוף.