רוחות: התאומים | פרק 14 – ב'

פרק 14:
האנה טומפסון – ב'

-נקודת מבט האנה-
"חיפשנו ומצאנו שהקבוצה הכי גדולה של תומכים נמצאת במצריים, קרוב לאזור שאנחנו היינו בו כששחררנו את פליים." המשכתי, לצערי, לספר להם על עברו של ווד.
"זאת הייתה אמצע השנה ו-ווד עדיין למד, הוא היה בכיתה ט'. הוא אמר לאבא שלכם שזה טיול מטעם בית-הספר. הוא האמין בקלות, הוא כנראה לא חשב שהבן הבכור שלו ישקר לו.
אנחנו טסנו למצריים, פליים פשוט עף מאחורי המטוס בגודל של חרק, ככה שלא היו רואים אותו." כשאמרתי את זה הם לא נראו מופתעים. כנראה הם ראו כבר את היכולת הזאת אצלו.
"הגענו לשם וחיפשנו את התומכים של החושך. בסוף מצאנו מאה אנשים בערך שקוראים לעצמם 'הכוח של סקורפיו' וגילינו שהם התומכים. האנשים שם היו קוסמים, קוסמים שלקחו את הקסם והפכו אותו למה שהיה במקור, אפל.
אבל חלק מהאנשים שם לא היו מכשפים-"
"מכשפים או קוסמים?" קטעה אותי ליאה.
"זה משנה?" השיב פיל במקומי.
"מה קרה אז?" שוב ליאה.
"אחרי שהחלטנו מה נעשה ווד קיבל שיחת טלפון ממארק, אבא שלכם.
ווד, פעם, היה פחדן ואגואיסט. הוא סיפר לאבא שלו את הכל. בפעם הראשונה הוא לא האמין, אבל אחרי ששלח לו סרטון של עצמו עושה כשפים, הוא האמין.
הוא אמר שהוא בדרך למצריים להוציא אותו מהבלגן הזה.
כעסנו על ווד מאוד. ראיתם פעם את הסימנים שיש לו בגב?" עכשיו הייתי ממש נבוכה.
"אתם!" צעקו התאומים בכעס.
"לא אתם! רק את." תיקנתי אותם.
"תמשיכי." אמר פיל בזלזול ובגועל. זה לא הפריע לי כ"כ. עצבנה אותי הצורה שבה אמר את זה.
"ברגע שפליים התגלה לכל האנשים שם היו קריאות בוז.
הם כלאו את ארבעתנו. על פליים הם שמו כתר מכושף שכל מי שחובש אותו לא יוכל לזוז מהמקום שהוא עומד בו. היחיד שיכל להסיר את הכתר היה זה ששם אותו."
"אבל לא ידעת את זה כשהיינו בתוך הפירמידה, את שאלת את פליים למה לקחת את היד." אמרה ליאה.
"על הכתר נודע לי רק כשהגענו לכאן. פליים סיפר לי כל מה שקרה לו אחרי שהעבירו אותו.
הוא אמר שכשחבש את הכתר הוא היה יכול להשתמש בכוחותיו. הוא שרף את מי ששם לו את הכתר ושמר את היד שלו בתוך גופו. הוא עשוי מאש ואבנים." הסברתי להם את הדבר האחרון.
"אנחנו נשארנו תקועים שם כמה שעות. אחרי הזמן שבו ה'כוח של סקורפיו' החזיקו בנו שמענו רעש ונהמות מהחדר שבו פליים היה. אחרי שהנהמות פסקו האנשים ששמרו עלינו הלכו לבדוק מה קרה לפליים.
נשמעו עוד כמה צעקות ואנשים בלבוש אדום נכנסו לחדר בו היינו כלואים. אזקו גם את רגלינו וקשרו את שלושתנו. הם הכניסו אותנו למשאית גדולה וקרה.
אחרי נסיעה של שעה, נראה לי, הם זרקו אותנו לתוך פירמידה, זאת שבא פליים היה.
אותנו הם קשרו לקיר ואת פליים הם 'הניחו' באמצע החדר, על במה." עכשיו התחיל לצרוב לי במקום של השריטה.
הפסקתי לספר להם על מה שקרה ועצמתי את עיניי.
שכחתי שגם פיל וליאה נמצאים כאן, שכחתי שאני מספרת להם על עברי ועל עברם של קתרין, פיל ופליים.
פשוט רציתי להירדם.
"האנה! האנה!" שמעתי מישהו קורא בשם שלי כמה פעמים ופקחתי את עיניי.
"מ-מ-מה?" הכול היה מטושטש. שפשפתי את עיני בכפות ידי וקמתי על מרפקי.
"היא התעוררה!" זה היה קולה של ליאה.
"מה קרה? תורידו את זה ממני!" היו עלי צינורות שהתחברו לידי ולרגלי, תלשת אותם במהירות. אחד מהם התחבר גם לפצע בבתני.
כשניסיתי להתיישב הפצע צרב וזעקתי מכאב.
"אל תורידי את הצינור! הוא מזריק לגוף שלך חומר שמאט את הקצב של הרעל." זה היה מארק.
"רעל? מה?" לא הצלחתי לקלוט שום דבר ממה שאמר. "איפה אנחנו בכלל? איפה ג'ף?" היחידים שהיו שם הם משפחת אוול, אבל ללא ווד.
"גראוונד מצא אותנו. הוא השתמש בכוח שהאור הביא לו והרעיד את האדמה בכל האזור. הבקתה התמוטטה ואנחנו רצנו מהר החוצה. גראוונד היה שם. הוא אמר לנו לתת לו את ליאה ופיל. לא הסכמתי. הוא ניסה לפגוע בנו, אבל, אני לא יודע איך, ווד הופיע וגירש אותו."
"ווד?" לא הבנתי.
"הוא נעלם ברגע שגראוונד נעלם. אני לא יודע למה גראוונד ברח ממנו, או איך הוא מצא אותנו, אבל בזכותו אנחנו עדיין חיים."
"ואני-?" רציתי שישלים אותי.
"נרדמת." אמרה ליאה והסתכלתי אליה. היא כעסה. "את התחלת לספר לנו את הסיפור, ונרדמת!" היא כעסה מאד. "ומה קרה מיד אחרי זה? יופי ששאלת. החולצה שלך עלתה קצת למעלה וראינו את הפצע שלך! למה לא סיפרת לנו?" היא צעקה את השאלה האחרונה.
"לחסל את גראוונד זה בעדיפות ראשונה. לא רציתי להסיח את דעתכם מהמשימה! את אמרה להבין!" ניסיתי להסביר לה.
"ולא פחדת למות?" שאל פיל, כועס יותר מליאה.
"אני לא פוחדת מהמוות! זה הדבר האחרון שמפחיד אותי כרגע! אבל מה אתה מבין." למרות הכאב הנורא, התיישבתי.
"רגע, היא מבינה ואני לא?" שאל, כמו קודם, בכעס.
"די, מספיק." מארק ניסה להרגיע אותנו.
"למה? לך יש מה לומר? אחרי שאתה באת ווד הפך לילד של אמא וברח, לעזאזל! לא שקלת, שקלת, לעזור לנו אחרי שהגעת? אני וקתרין היינו תקועות שם שנה שלמה!" כל הכעס שבי התפרץ עליו.
"הבן שלי בעדיפות עליונה!" צעק מארק. "רציתי לשחרר גם אתכן, אבל אם הפלאמיס האלה, אלה שחשבו שפליים הוא אלוהים, אלה שלא שמעו על החושך והאור בחיים שלהם, לא היו באים, הייתי משחרר אתכן גם. הם היו תופסים אותי גם!"
"חבל שלא!" צעקתי הכי חזק שיכולתי.
"די!!" זה היה ניל. "תפסיקו! לא תוכלו לנהל את הדיון הזה כמו בוגרים? ואחרי שנגמור עם הסיפור הזה?"
אני לא שמעתי אותו כבר כמה ימים. הוא כל הזמן היה עם ג'ף.
למרות שהוא ילד קטן, הוא חכם מאד.
כולם הנהנו ומארק המשיך לספר לי את האירועים האחרונים.
"ג'ף עבד בשביל גראוונד. הוא אמר שאם יסגיר אותנו הוא ייתן לו סכום מכובד של כסף. וכך עשה."
"ידעתי שמשהו בו חשוד." אמרתי.
"הוא באמת נראה די נחשי, כשחושבים על זה. לא?" אמרה ליאה.
נשמעו מלמולי הסכמה מכל האנשים שבחדר.
"ואיפה אנחנו?" שאלתי.
"בית-חולים שהיה קרוב לאזור. הם לא מצאו תרופה לרעל." אמר מארק בצער.
"שילכו לעזאזל, נמצא בעצמנו." אמרתי וקמתי מהמיטה, בקושי.
"מה את עושה?" שאל מארק.
"לובשת חולצה." הורידו לי אותה בשביל להזריק את מה שמאט את הרעל.
"איזה מצחיקה." אמר בציניות. "את נשארת כאן. לא מספיק שגררנו אותך לזה, עכשיו את נגררת אחרינו?"
התעלמתי והוצאתי מבטני את הצינור הדק.
"אז אתם באים? יש לנו גראוונד אחד לחסל."