רוחות: התאומים | פרק 14 – א'

פרק 14:
האנה טומפסון – א'

-נקודת מבט האנה-
"אני באתי ממשפחה ענייה. אמא שלי מתה בלידתי ואבא שלי לא הסכים לעבוד. הוא היה אנוכי, עצלן ואגואיסט." עדיין הייתי עצבנית עליו, זה היה טוב לפרוק את זה מעלי.
ליאה ופיל הקשיבו והתעניינו. שימח אותי שמישהו מקשיב לי ומתעניין במה שיש לי לומר. פעם כל הילדים שעברו לידי ברחוב צחקו עלי וירקו עלי. כשניסיתי לדבר הם התעלמו, ולא רק ילדים.
"החלטתי לברוח מאבא שלי ולגור ברחוב- אחת הבחירות הלא טובות שעשיתי בחיי. אבל בכל מקרה לא היה לי בית-ספר או חברים, אז זה לא שינה דבר. כשעשיתי את זה הייתי בת עשר, אני חושבת, הכל כבר מעורפל לי בראש." הראש שלי קצת כאב ועדיין הייתי עצובה בגלל קתרין. הכרתי אותה כבר חמש שנים.
"ואחרי כמה זמן, אולי מרוב שעמום, אולי מהרצון לשתות, גיליתי את הכוחות שלי. אחרי כמה זמן הגיעה אלי אישה, אישה מבוגרת בשם קתרין." נחנקתי והצבעתי על הקבר שלה.
ליאה נראתה קצת עייפה ולא קשובה. פיל, לעומתה, נראה ערני לגמרי וקשוב לכל מה שאני אומרת.
אני הזדהיתי עם ליאה, הרגשתי שאני עומדת להתעלף מעייפות, השלג הקר הוא זה שגרם לי להישאר ערה.
"קתרין הובילה אותי להריסות של בית שהיה באזור. שם פגשתי את פליים לראשונה והוא סיפר לי את כל מה שאני צריכה לדעת- מבריאת העולם ועד הרגע שבו אקווה הרגה גראוונד.
האמנתי מיד, לא שאלתי שום שאלה, לא הרגשתי שהיה צורך בכך. אבל עכשיו, דווקא עכשיו יש לי המון שאלות ללא תשובה. למשל…" חשבתי קצת ואמרתי- "את מי מכם גראוונד רוצה?" שאלתי בלי לחשוב פעמיים.
ליאה השתעלה ופיל מעד לאחור ותפסתי אותו מהר, אחרי שהתיישב קמתי לכיוונה של ליאה. היא סימנה לי עם ידה שאין צורך בעזרה.
התיישבתי לידה.
"מה קרה אחרי זה?" שאלה ליאה בלי להתייחס לשאלה הקודמת שלי.
חשבתי קצת והמשכתי לדבר. "פליים הסכים לאמן אותי בעצמו. זה לא כל-כך עזר לי." הרמתי את שרוולי כדי להראות להם את הצלקות שעל ידי הימנית.
ליאה כסתה את פיה ופיל הניח את ידו על ראשו ופתח את עיניו לגודל גדול מגודלן הרגיל.
"איך זה קרה?" שאל.
"לא יכולתי לשלוט ביותר מכוח אחד. פשוט לא הצלחתי. את אלה-" הצבעתי על הצלקות. "-עשיתי לעצמי."
הייתה שתיקה של כמה שניות והמשכתי לספר על עברי.
"אחרי כמה זמן הם סיפרו לי שהתכנית שלהם היא למצוא אנשים שתומכים בחושך ולהסיט אותם נגדו. היחידים שמצאנו היו מסדר גדול בשם 'הכוח של סקורפיו' וכולם שם הפכו את הקסם למה שהוא היה במקור- אפל. במסדר הזה היו גם אנשים ללא כוחות קסם והם לא ידעו על מה הם מבזבזים את זמנם.
לי, לקתרין ולפליים כבר היה רעיון איך להסיט אותם נגדו, אבל הייתה בעיה אחת- היינו זקוקים לבן-אדם נוסף." הפסקתי לכמה שניות כדי לשאוף את האוויר הקר והנעים והמשכתי לדבר.
"קתרין אמרה משהו אל משפחת אוול, היא שאלה אותי על המשפחה שלכם.
אני רוצה שתדעו שהייתי צעירה! הייתי בת שתיים-עשרה." שיניתי לפתע את הנושא. לא רציתי שיכעסו עלי, לא רציתי שלא יתנו לי לחפש אתם את השומרים.
הראש שלי כבר כאב, לא רציתי להיזכר בזה, אבל אילצתי את עצמי לעשות זאת.
"סיפרתי לה כל מה שאני יודעת על המשפחה שלכם, כל דבר-שני הורים- הגבר התחתן איתה לאחר שאישתו הקודמת נפטרה והשאירה אחריה ילד בן ארבע-עשרה, כמעט חמש-עשרה.
סיפרתי לה ולפליים גם עליכם- השומרים של גראוונד. ידעתי על שניכם כבר בהתחלה, כשרק פגשתי אתכם, זוככרים? כשפוצצתי את ווד בכדורי-שלג?"
ליאה פלטה נחירה וחייכה, פיל רק הזעיף את פניו.
"כבר שכחתי." אמר בציניות.
פיל עצבן אותי, רציתי להרים מהרצפה, בלי לגעת, כדור-שלג ולזרוק אותו על פניו.
"סיפרתי גם על ניל. אני מצטערת, זאת הייתה טעות. אם לא הייתי מדברת כנראה לא הייתם כאן עכשיו, אלא-"
פיל החליט לקטוע אותי:
"אלא בידיים של גראוונד." השלים. "אם לא היית באה אז כנראה היינו מתים מהפעם האחרונה שבה ראינו את המפלצת. יש לנו מזל שהכרת את קתרין, יש לנו גם מזל שפגשנו אותך."
לפתע חשתי חיבה גדולה כלפי פיל וליאה וכבר לא כ"כ רציתי לענות את פיל.
התחלתי להאדים, אז הכנסתי לתוך נעלי כדורי שלג, אותי לא רואים בצורה רגשית.
"אולי נמשיך בפנים? קצת קר כאן." ניסיתי לשנות נושא מהר כמה שיותר מהר.
"בואו." זירזתי אותם.
ליאה ופיל קמו ראשונים והתחילו ללכת לכיוון הבית.
אני קמתי לאט וברשלנות, אני מרגישה חלשה יותר ויותר מאז היום ששחררנו את פליים, היום שבו החרב עם הלהב האדום שרטה אותי.
הייתי בטוחה שהשריטה תיעלם לגמרי תוך יומיים. טעיתי. הפצע הפך לשחור והוא מתפשט על גופי.
החלטתי לא לספר את זה לאף אחד עד שנגמור עם כל העניין של גראוונד.
"את באה?" צעקה לעברי ליאה.
"כן, כן." אמרתי והמשכתי ללכת.
כאשר נכנסתי לתוך הבית השלג פסק, יכול להיות שבגללי?
את התשובה קיבלתי מיד. כשהתיישבתי על הספה לצדם של ליאה ופיל השלג ירד בפנים.
"סליחה." הפסקתי אותו מיד.
מארק, אבא של ליאה ופיל, ישב ליד ניל וג'ף במטבח, ככה ששלושתנו יכולנו להיות לבד.
"אתם תצטרכו לספר להם בסוף." לחשתי.
"למי?" שאלו התאומים.
"לשניהם." הצבעתי על ניל ומארק.
הם הנהנו.
"קתרין ואני יצאנו החוצה והראיתי לה איפה הבית שלכם. חכנו שם כמה שעות ובסוף ראינו את ווד.
סיפרנו לו את כל הסיפור, אז הוא ברח לתוך הבית. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים כמעט, אבל בכל זאת ברח כמו תינוק. אחרי כמה פעמים שניסינו הוא האמין. לקחנו אותו לפליים והרוח הביא לו חתיכה קטנה מהכוח שלו. ככה פליים הפך למכשף. פליים נתן גם לי חתיכה מהכוח שלו, אבל אני לא משתמשת בכוח שהביא לי בכלל." בכל פעם שאני נזכרת בזה הצלקות מעקצצות.
עכשיו מגיע החלק שאני לא רוצה לספר, זה שבגללו הסתרתי מהם את מה שקרה.
ניסיתי למשוך קצת זמן, אבל ליאה שאלה את הדבר שהכי לא רציתי שישאלו באותו רגע:
"מה קרה אחר-כך?"