רוחות: התאומים | פרק 12 – א'

פרק 12:
שני השומרים של גראוונד – א'

הכל קרה כמו בהילוך איטי.
שלושים אנשים שלבושים בבגדים אדומים ותואמים נכנסו לפירמידה.
לזה שעמד מקדימה היה מקל ארוך בצבע שהזכיר את זה של פליים.
לשלושה מאחוריו היו חרבות זהות עם להב אדום.
וכל השאר היו עם אקדחים או חניתות.
זה קרה בדיוק אחרי שקתרין אמרה את מילותיה האחרונות. האיש שאני מניחה שהנהיג אותם הניף את מטהו ואנרגיה אדומה נורתה על קתרין ופגעה בראשה.
הראש שלה הפך לאפר ונשפך על הרצפה, בעוד גופתה נופלת על הרצפה ללא ניע.
נחנקתי. הרגשתי שיש לי גוש באמצע הגרון שלא נותן לי לנשום כרגיל, הרגשתי דמעות עולות בעיני וזולגות על לחיי. בעוד נשמעות יריות רבות של האקדחים.
"לא!!" צעקתי והעצב הפך לכעס, אני לא התייחסתי לכל הקרב שקורה מסביבי לא יכולתי לזוז.
הרגשתי שאני יכולה לחסל כל אחד ואחד מהם ולעצור את היריות שלהם בהינף כף ידי.
בינתיים האנה חסמה את הכניסה שאנשי פלאמיס ירו ממנה באקדחיהם ושלושת האנשים עם החרבות שהסתירו את מנהיגם.
לאחר מכן קראה בחנק- "כולם! לכאן, עכשיו!" שמעתי שהיא לא יכולה לדבר יותר, הרגשתי שהיא מרגישה כמותי. לפתע כל הכעס שהיה לי, כלפי כל אחד כאן, פשוט נעלם. כולו הופנה לכיוונם של אנשי הפלאמיס ובעיקר לזה שהרג, לא, לא הרג, רצח, רצח בלי לחשוב פעמיים, את קתרין.
התמקדתי בפניו, רציתי לזכור כל פרט-ופרט. כי בפעם הבאה שניפגש אני אשלוט בכוחותי, וכבר לא, כבר לא יהיה לו פרצוף שאוכל לזכור, שמישהו יוכל.
"עכשיו!" האנה צעקה לכיווני.
נכנסתי דרך השער, זה שקתרין יצרה. ויצאתי, ליד כולם, בבקתה עשויה עץ.
כשנכנסתי ראיתי את כולם כבר יושבים על כסאות או שוכבים על ספה שהייתה שם. ג'ף היה די רגוע, אני לא אהבתי את זה. האם יש משהו במה שפיל חושב? האם ג'ף באמת מתנהג בצורה מחשידה?
חשבתי.
אחרי שחשבתי על זה פיל הסתכל עלי.
'שמעת אותי?'
הוא הנהן.

קברנו את גופתה של קתרין. האנה הספיקה להביא אותה לפני שהשער נסגר. והיא שילמה על זה בחתך מאחת מהחרבות האדומות של השלישייה שהייתה מאחורי זה שרצח את קתרין.
כולנו עמדנו מסביב לקבר. גם פליים היה אתנו.
"זה לא הגיעה לה." אמר אבי.
נשמעו מלמולי הסכמה מפיותיהם של כולם.
האבן שהתנחלה בגרוני החליטה להישאר ומאז שחזרנו, כולנו, היא לא עזבה.
ודמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת. על פני כולם מלבד אלה של ג'ף. אני הבנתי למה פיל לא סומך עליו.
ברגע ההוא הרגשתי שאני יכולה לחנוק אותו על כך שלא נותן לקתרין את הכבוד המגיע לה.
ומרוב צער, כעס ועוד הרבה רגשות אחרים שהיו עצורים בתוכי, הגיע הערב, כמעט בלי ששמנו לב, והלכנו לישון.

שוב הייתי באותו מקום שהייתי בו בלילה של שבוע קודם, זה שהייתי בו בבית של קתרין, כשהייתי מעולפת.
רצפה לבנה ומחוספסת, עננים אפורים בכל מקום שאליו תסתכל וקרירות נעימה, כמו של תחילת הסתיו.
התיישבתי. אני הבנתי שאני עכשיו ישנה.
חשבתי.
למה ג'ף נראה לי ולפיל כל-כך חשוד? ואולי לא רק לנו, אולי גם לאבא ולהאנה? אולי גם לניל. לא היינו צריכים להביא את ניל. זה מסוכן מדי, היינו צריכים לקחת אותו לסבתא.
ופליים- מה היה הכתר שלו, מה ווד עשה לו שהוא צריך לקרוא לו בוגד?
ו-ווד… איפה הוא-
מישהו נגע באצבעו בכתפי וקטע את מחשבותי.
בהתחלה אני נבהלתי, אבל כשהסתובבתי ראיתי שזה פיל ונרגעתי.
הוא התיישב מולי.
"היי"
"היי" עניתי. "אתה יושב לידי וחודר לי למוח בלי רשות, או ש…" נזכרתי כמה אני כועסת עליו, אבל הוא קטע אותי.
"אני ישן גם."
"זה חלום? איך זה קורה?" עדיין היו לי שאלות ואפילו לאחת הוא לא יכל לתת לי תשובה.
"זה לא בדיוק חלום. זה משהו שקורה לפעמים לשני השומרים של גראוונד, סליחה, ברני." זה היה קולו של פליים.
פליים נוצר לימיני. הוא לא היה בגודל הרגיל שלו, הוא היה בערך בגובה של ג'ף. והוא לא החזיק את המטה שלו.
"ומה אתה עושה כאן?" שאל פיל בכעס. הוא (ואני) עדיין כעס עליו ממה שאמר על ווד. פיל תמיד היה מחובר לווד יותר ממה שאני מחוברת אליו.
ווד תמיד העדיף את פיל על פני ועל פני ניל.
"אני מצטער… על קתרין. זה לא הגיעה לה. הכרתי אותה בצעירותה. אתם יודעים איך נוצרו הקוסמים?"
אני ופיל הנדנו בראשנו לשלילה.
"כמה זמן לאחר שהתחלנו לאמן את השומרים שלנו אמרנו להם לנסות ללמד בעצמם. כי אחרי שהרוחות שהאור יצר ייעלמו, הם יהיו הרוחות, והם יצטרכו לאמן שומרים משלהם. כל השומרים התפצלו ולימדו את אנשי המערות, בכל מני מקומות. הם הביאו להם חלק מכוחם ולימדו אותם לשלוט בו. האנה, למשל, כנראה צאצא רחוקה מאוד של אנשי המערות שיודיר, השומר של פריז, אימן. הכוח שלה שקור בשלג וקרח.
היו גם את אנשי המערות שלא אימנו בכלל, בגלל זה יש אנשים שהם לא קוסמים, רוב האנשים בעולם לא קוסמים."
הוא המשיך להסביר ולהסביר, אבל באיזשהו שלב הייתי חייבת לשאול את השאלה שהייתה תקועה לי בראש כבר שעות וחיכיתי שהוא יסביר.
"די! קודם אמרתי משהו על השומרים של גראוונד! למה התכוונת?" אמרתי ונשמתי לרווחה.
"ברני, תקראי לו ברני. הוא החליט גם לעשות שומרים, אבל הוא לא הסתפק באחד, הוא רצה שניים. הוא נתן לחושך לאמן את שניהם והוא לא היה זה שימן אותם. היו להם יכולות מדהימות, אחת מהיכולות הייתה לתקשר אחד עם השני בלי לדבר בכלל. החושך נתן להם גם יכולת שהייתה לברני:
ברגע שאלה שאירחו אותם בתוך גופם ימותו הם יעברו לגוף אחר. מאז שהקוסמים נוצרו הם חיפשו בעיקר גוף של קוסם או קוסמת. הכי טוב היה כשהם מצאו תאומים, ככה זה היה חזק יותר מכל דבר אחר, אפילו מקוסמים. שתי המארחות האחרונות היו בנות: מישהי בשם אלה קיבלר- שמעתם את השם הזה פעם?"
"לא." אני ופיל אמרנו פה אחד.
"השנייה אתם בטח מכירים. תזכירו לי מה שמכם?"
"ליאה ופיל אוול." ענה פיל.
"השנייה הייתה ג'יין אוול- אני מניח שאותה הכרתם…"
פיל נחנק למשמע השם ואני כמוהו.
"אתה מניח טוב מאוד. זאת הייתה אמא שלנו!" אמר פיל בעצבנות.
"כן… אחרי שאמכם וג'יין מתו שני השומרים של ברני חיפשו גוף חדש. הם מצאו אתכם. כרגע הם בגוף שלכם רק כדי לשרוד, אבל כשברני יחזור, שאת זה, דרך אגב, אנחנו צריכים למנוע. כשהוא יחזור הם ישלטו בכם והחושך יוכל לחזור לאמן אותם. כרגע החושך כלוא, האור והרוחות הצליחו לתפוס אותו, אבל כשברני יחזור הכוחות שלו יתחזקו והוא ישמיד כל דבר שקיים!" הוא היה לחוץ.
"ומה צריך לעשות כדי להשמיד את ברני?" שאל פיל ותפס בשתי אצבעות את העצם העליונה שבאף- הגש בין שתי העיניים.
עיניו היו עצומות, הוא בטח ניסה לסדר את כל המידע בראשו.
"הוא מחפש את הכוח שהוא החביא, זה שבזכותו הוא עדיין ממשיך לחיות. ואנחנו יודעים את כל הדברים שהוא צריך!" הוא קרא בשמחה.
"הוא צריך את אביה של לונה, את המטה שהחושך יצר לו- כן,כן, הוא ממשיך לקחת את הרעיונות של האור.- הוא צריך גם את ברני וברני.-" פיל קטע אותו.
"ברני וברני?" עכשיו פיל כבר לא יכל לשאת יותר מידע.
"די, תספר לנו את כל שאר הדברים בפעם האחרת, הראש שלו כואב בטירוף!" הוא הניח את ידו על מצחו, קם והלך בסביבה בעיגולים ומצד לצד.
"בסדר, אני מבין שזה יותר מדי לפעם אחת. אני אספר לכם את ההמשך בפעם אחרת." אמר פליים ונעלם כלא היה.