רוחות: התאומים | פרק 12 – ב'

פרק 12:
שני השומרים של גראוונד – ב'

-נקודת מבט אקווה-
"אקווה." האור קרא בשמי והתייצבתי מולו.
"כן, אדוני?" שאלתי בחשש.
"אמרי לי. את יודעת מדוע קראתי לך?"
"אני מניחה שאני יודעת." אני ידעתי.
"אם כך אז ספרי לי." האור נראה קשוב במיוחד.
"הרגתי את גראוונד. זאת הסיבה?" אמרתי וחייכתי.
"זאת אינה הסיבה." הסביר לי האור. "את רצחת את גראוונד. לא הרגת." הוא הדגיש את המילים 'הרגת' ו-'רצחת'.
הוא לא נראה שמח. ולמשמע המילה 'רצחת' גם אני כבר לא הייתי מרוצה כ"כ.
"מדוע עשית זאת?" שאל ברוגע.
"רציתי לחזור למסדר הרוחות, חשבתי שככה תקבל אותי חזרה." אמרתי בבושה.
"ולכן רצחת את אחיך?"
"לא. בגלל זה רצחתי את הסכנה העיקרית ליקום כולו." תיקנתי אותו ללא בושה.
"הוא לא הסכנה הגדולה ביותר של היקום. אלא החושך." עכשיו תורו היה לתקן אותי.
"החושך לא יברח מהכלא שבנינו עם כל המטות שהבאת לנו ועם הקסם שלך."
"לא כל המטות: כל המטות פחות חצי." הוא הזיז את ראשו לכיוון המטה שבניתי.
אחרי שתיקה של כמה שניות הוא המשיך לדבר. "הוא יחזור אלינו, הוא יחזור אל החיים. את מבינה, הוא ציפה לכך שמישהו יבוא. חצי מכוחותיו הוא החביא בצנצנתו של יודיר, צנצנת הסיוטים. וככה כשהוא ימות כל מה שיצטרך לעשות זה למצוא גוף מתאים, לקחת כל חלק-וחלק של הכוחות שהחביא והוא ישחרר את החושך."
הרגשתי יותר מבוישת מאי-פעם, אפילו יותר מהפעם שבה סולקתי.
"אדוני, האור. האם מותר לי לשאול, היכן הכוחות של ברני כרגע?"
"כמובן שמותר לשאול. אחד במטהו כמובן. השני נמצא בשני השומרים שלו. השלישי והרביעי הם הכוחות שיצאו מהצנצנת כשהיא נפתחה בפעם האחרונה. והחמישי אלה החלקיקים הקטנים שלא יצאו מהצנצנת, החלקים העקשנים. וכל אלה אם אינני טועה." הוא אמר הכל בביטחון רב. הייתי בטוחה בכך שאינו טועה.
"ומה הם שני החלקים שיצאו מהצנצנת?" השאלה נפלתה מפי.
"גם את השאלה הזאת מותר לך לשאול, אך הדבר הזה נוגע לחברי המסדר בלבד."

-נקודת מבט פליים-
"שמעתם שאקווה דיברה עם האור?" אמרה נייטשר בעניין רב.
"כמובן." אמרה פריז. "היא שאלה על הכוח שיצא מהצנצנת, על ברני וברני."
"אני עדיין לא סומך עליהם." אמרתי בסתמיות.
"מסכים ל-לגמרי." גמגם ארם. מאז שאיבד את הזיכרון, את השומר שלו, פיטר, ואת המטה שלו הוא מגמגם.
האור הצליח להחזיר לו לזיכרון את הדברים הבסיסיים וחלק מהזיכרונות שלו, אבל כל מה שקרה לו עדיין מסומן בסימן-שאלה אחד גדול.
האור גם הצליח להחזיר לזיכרון שלו את כולם, חוץ מאקווה. אני ניסיתי לשכנע אותו לנסות שוב, אבל הוא סירב.
גם נייטשר הסכימה עם מה שאמרתי, ופריז לעומתה אמרה שכשהיא מתאמנת איתם אין לה שום בעיה.
"הם לא גראוונד! והם גם לא ברני!" גוננה עליהם פריז.
"הם חצי ממנו." התגוננתי.
"אתם סתם שליליים! והם גם במסדר, אז תתרגלו לזה שהם 'רוח ושומר האופל' "
"בסדר, בסדר." הבנתי שאין מה להתווכח עם פריז, היא כמעט תמיד מנצחת.

אחרי כמה ימים האור קרה לי.
"אדוני, למה קראת לי?" שאלתי, קצת חושש.
"בכוכב עליו אתם חיים יש צורות חיים מפותחות."
"בני-אדם."
"כן, אלה. חלקם יודעים את הסוד כבר עשרות-אלפי שנים, נכון?"
הנהנתי לחיוב.
"לאחרונה חלק מבני-האדם שיודעים את הסוד התחילו לתמוך באחיך."
'בבוגד.' סיננתי בראשי.
"ובחושך- היוצר."
שנאתי את זה שהוא קורא לו היוצר. ברגעים שאמר את זה רציתי לחנוק אותו.
"אז למה קראת לי?" שאלתי, קצת בזלזול.
"אני צריך שתסדר לבני-האדם את הראש. תספר להם את הסיפור כולו, מאז שהיוצר חילק את עצמו לשניים."
שוב עברה בי תחושת הבחילה הזאת.
"ולדעתי אתה הרוח המתאימה ביותר למשימה הזאת."
"תודה רבה." הוחמאתי.
"אין בעד מה. אבל יש לי שני תנאים." הקול שלו היה עכשיו יותר חזק וברור מבדר"כ. "אתה לא תחשוף את עצמך לתומכים של היוצר, זה הראשון. ואף-אחד אחר לא צריך לדעת על המשימה. אלה שני תנאי."
"מקובל." אמרתי, קצת בחוצפה.
"כאשר תגיע לאזור תמצא זוג נשוי וטרי שמטיילים באי הגדול והרחוק לכבוד הטקס שבני-האדם עושים. אוסיטליה, אוסטליה? כן, כן, משהו דומה. זה שם האי.
שני בני-האדם קוסמים, השומר שאימן את אבותיהם הרחוקים היה פיטר, ככה שלא תהיה לך בעיה איתם.
אתה תגיד להם שבתם הבכורה תיוולד בעוד כחמש שנים ושאתה צריך שהם יתנו לך לאמן אותה. כשהילדה תעבור את גיל השישים ושתיים שלה תגיד לה לחפש את השומרים של גראוונד, את משפחת אוול ואת התאומים שיולדו למשפחה. לשם המשפחה של הזוג הטרי הוא פולר. לך, תחפש אותם, אני סומך עליך." האור השתמש בכוח שלו יותר מדי והוא נראה נורא.
בינתיים שיננתי הכל כמה פעמים כדי לזכור ולבסוף אמרתי לו-
"אני אעשה את זה, בינתיים תקרא לפריז, היא תעזור לך."
"תודה." אמר ונשמע כאילו מה שאמרתי הייתה מחווה ענקית. "יש לי עוד משהו אחד לומר לך." הוא עצר אותי אחרי שכבר התחלתי ללכת לכיוון הכוכב המבוקש. "לילדה יקראו- קתרין."