רוחות: התאומים | פרק 10

פרק 10:
ג'ף ולונה

"בוקר טוב, ישנונית." שמעתי קול צרוד וקטן מדבר אלי. כשפקחתי את עיני ראיתי את פיל, את אבי, את ניל, האנה ועוד אישה אחת, מבוגרת.
שיערה היה לבן ולא כל-כך ארוך, על פניה היו קמטים רבים והיא קצת הגזימה עם האיפור ששמה.
קמתי בעזרת מרפקי והתיישבתי על המיטה, מכופפת.
"אני קתרין." אמרה והושיטה את ידה לכיווני.
"נעים מאוד." אמרתי, חייכתי ולחצתי את ידה.
ידה הייתה מקומטת וקרירה.
"יופי." פתחה האנה. "עכשיו, אחרי שעשינו הכרות, אפשר לאמן את ליאה, לחפש את ווד-"
-הרי הוא הבטיח לה הבטחה.
"- ולמצוא את הרוחות." מיד לאחר שסיימה את המשפט התחילה עוד אחד.
"לפי המקורות שלי, פליים נמצא במצריים. והוא יוכל לעזור לנו למצוא את השאר."
"אני יכולה לבוא?" שאלה קתרין.
לא ידעתי מה לענות לה. אני לא יכולה לומר לה שלא. אם אני אומר זאת היא תיעלב. ואני ממש לא רוצה שזה יקרה. אבל אם היא תבוא אני לא אספיק לומר מילה והיא…
האנה קטעה את מחשבותיי.
"בשמחה! נקבל כל אחת." היא חייכה.
"ואחד." הוסיפה אחרי שאבי השתעל.
"איפה- איפה לונה והילד?" שאלתי. פתאום נזכרתי במה שפיל, שלא אמר מילה מאז שהתעוררתי, אמר לי בחלום.
היא הצביעה לכיוון חדר שהיה קרוב לדלת הכניסה, אני מניחה.
קמתי ממיטתי ו-
"אח!" צעקתי והתמוטטתי על הרצפה המאובקת.
כף רגלי הימנית צרבה מכאב שרק עכשיו שמתי לב אליו.
"ליאה!" אמר אבי והוא, פיל וניל עזרו לי לשבת.
"מה זה היה?" אמרתי, מנסה להסדיר את נשימותיי מההפתעה.
"ווד." אמרה האנה, חד וחלק. "אחרי שברני הרס אותו, כפי שאת יודעת, הוא השתגע והשתמש בכל הקסם שהיה עצור בתוכו. הוא לא שלט בזה ופגע לך בכף הרגל. אבל מה חדש?" היא אמרה בכעס ובלגלוג.
הכעס על איך שהיא מדברת על ווד געש בתוכי. רציתי לתפוס אותה ולהשליך אותה על קיר, אבל מה כוחי מול כוחה? היא הרי שולטת בכל הכוח שלה ויודעת עליו, שזה בדיוק ההפך ממני.
פתחתי את פי, רציתי לשאול אותה מה ווד עשה לה, אבל אין טעם. כל מה שהיא תגיד זה: 'זה משהו שאת-' והיא תדגיש את המילה 'את'. '-לעולם לא תדעי.'
"בכל מקרה אין לך מה ללכת לשם. לונה משוגעת לגמרי! אי-אפשר לדבר איתה!" הפסיקה האנה את מחשבותיי.
"זה לא נחמד." אמרה קתרין והתיישבה על-ידי.
"בואי." שינתה קתרין את הנושא. "הניחי עלי את רגלך."
כך עשיתי.
היא קירבה את ידיה על רגלי והן התחילו לזהור בצבע זהבהב. גם רגלי וגם ידייה.
הרגשתי חמימות והקלה כשהיא עשתה זאת.
הצלקת שלי נעלמה אחרי מה זמן שהיא עשתה את זה ונעמדתי. עכשיו כבר לא כאב לי.
"בואי, אבל אל תנסי לדבר עם לונה." אמרה קתרין והובילה אותי לחדר שהיה ממול.
נכנסנו, היה בחדר ריח חזק של מרק וראיתי ילד קטן יושב ל כיסא ליד שולחן האוכל.
"שלום." הוא אמר וחייך. כשחייך הופיעו גומות-חן קטנות על לחייו. החיוך שלו הקסים אותי.
שיערו היה מתולתל, צבעו חום, אבל פה ושם היה אפשר לראות צבע זהוב.
"שלום." אמרתי מתוך נימוס וחייכתי לעברו.
"אתן מחפשות את לונה? היא שם." הוא הצביע על הפינה של החדר בידו הקטנה. רעד עבר בגופי כשראיתי אותה.
היא הייתה עם המון פצעים וצלקות על כל גופה ומפניה ירדו כמויות גדולות של דם.
"למה את לא טיפלת בה?" לחשתי לקתרין. "הרי יש לך את הכוח ל-" היא קטעה אותי.
"היא לא נתנה לי. היא אימה שהיא תרצח את עצמה אם אני אעזור לה." לחשה לי בתגובה.
השיער שלה היה ג'ינג'י ומפוזר, הוא הזכיר קצת רעמה של אריה. היא הייתה רזה, מאוד רזה. רציתי פשוט לבוא אליה ולתת לה אוכל. אבל אני מניחה שלא אוכל לעשות את זה.
"היא ישבה שם מאז שהלכת." הוא דיבר אל קתרין.
מאחורי שמעתי צעדים ואז השתנקות. זאת הייתה האנה. היא הסתכלה על לונה ברחמים. ולמרות שעדיין כעסתי עלייה (בגלל מה שאמרה על ווד.) הסכמתי איתה.
העיניים הכחולות והמצומקות שלה קלטו את פיל (שעמד בדיוק מאחורי.).
משהו במבט בעיניה הרתיע אותי ולא רציתי יותר להביט בה.
"אתה!" היא צעקה והתנפלה על פיל. "אתה מי שהחושך רוצה! אותך! זה אתה! לא! עזוב אותי! עזוב אותי!" היא צרחה ועשתה עם ידיה תנועה של גירוש זבובים באלימות מוגזמת.
"לא!! לך! לא מגלה לך! לך!!" היא המשיכה לצעוק והילד וניל רצו אלי והסתתרו מתחת לזרועותי.
העיניים שלה הפכו לשחורות והיא המשיכה להיאבק.
"לך!!!" היא צעקה.
"אני לא יכול לצפות בזה יותר! האנה, תעזרי לי. תתפסי את לונה מצד ימין, אני משמאל." אמר אבי והוא והאנה רצו לכיוונה של לונה ותפסו אותה.
"לא!!" היא צעקה והצעקה כנראה הוציאה את כל כוחה. היא נשמטה לאחור, אבל עיניה נשארו בצבע שחור.
אבא והאנה קשרו אותה לכיסא, שבו הילד (שמסתבר שקוראים לו ג'ף) ישב קודם.
"כשהייתה קטנה אמא שלה התאבדה לאחר שרצחה את אביה." הסבירה קתרין.
"מי רצח את אבא שלה?" שאלתי.
"היא." היא הצביעה על לונה. "היא זרקה עליו את צנצנת הסיוטים והוא נכנס לתוכה. זה עדיין לא ברור לי למה. אחרי זה אמה, שנבחרה לשמור על הצנצנת על-ידי הרוחות התאבדה מצער. היא נשארה בודדה וחיה בבית-יתומים, זה שנהרס קודם. גם ג'ף היה שם. שניהם היחידים ששרדו. ג'ף הוא קוסם." היא מיהרה להוסיף את במילים האחרונות כשראתה שאני לא מבינה למה היא מדברת לידו.
ג'ף נופף לשלום. צחקנו.
"הצנצנת נמצאת כאן, אצלי." היא פתחה מגירה והוציאה ממנה צנצנת. צנצנת רגילה לגמרי.
ביד אחת החזיקה את הצנצנת העגולה.
ובשנייה מכסה זהוב.
"היא נפתחה לפני פחות משבוע. כל מה שהיה בפנים יצא. וכל חלקיק של הכח של ברני שהיה בתוך הצנצנת נספג באביה. הוא אחד מהדברים שהוא צריך בשביל להשתחרר."
"מה בינתיים הוא יודע שהוא צריך?" שאל פיל, שבדיוק התאושש מזה שלונה התנפלה עליו.
"את אבא של לונה, המטה שהחושך הכין לברני ואת שניכם. זה כל מה שאני יודעת." היא סיימה את דבריה.
"אותנו?" אני ופיל קראנו.
"אני לא יודעת. באמת שלא, אבל זה מה שהבנתי מהשיחות של לונה עם האוויר." אמרה קתרין, אבודה בדבריה.
"עם האוויר?" נשמע קול עמוק וקר. למשמע הקול כל הגוף שלי צרב מכאב, אבל לא נפלתי, אני לא חלשה.
הקול בה מכיוונה של לונה.
"אני לא אוויר." אמרה לונה.
"תשחרר אותה!" צעקה האנה. היא נאנקה מכאב.
"לא." הוא אמר, לקח את הצנצנת ואת גופה של לונה ופרץ דרך הקיר.
'הדבר הבא שאנחנו עושים זה למצוא את פליים.' שמעתי את קולו של פיל בראשי. 'צריך קסם של האור כדי להביס את ברני.'
'בסדר. נודיע לכולם אחרי שנחזיר את לונה.'
'לא. אין זמן. צריך לחסל קודם את ברני.'
"הוא יחסל אותה לפני שנספיק לעשות משהו!" צעקתי בקול.
"אז שיחסל! עדיף אחת מאשר את כולם!" צעק עלי.
"היי, היי! תפסיקו לצעוק!" אמר האנה.
"לא! אני לא אפסיק! הוא רוצה שנמצא קודם את פליים! לא איכפת לו שלונה תמות!" צעקתי.
"צריך למצוא קודם את פליים!" הצדיקו אותו האנה ואבי.
"לא!" צעקתי והפנתי את ידי לכיוונו של פיל. הוא הועף לאחור, עבר דרך החור שברני עשה ונפל על הרצפה.
"די!" צעקה קתרין וגרמה לכך שיחצוץ ביני לבין פיל קיר של אנרגיה צהובה.
אולי היא זקנה, אבל כוח יש לה והיא ממש לא חלשה.
"עכשיו, כולנו עומדים לטוס למצריים! שם נמצא פליים. אין לנו זמן להציל את לונה! עד כמה שאנחנו יודעים, היא כבר מתה." פסקה קתרין.
"ו-ווד!" התחלתי לדבר, אבל קתרין עצרה אותי שוב.
"לא כאן! אם הוא יירגע הוא ידע שאנחנו מחפשים את הרוחות וילך למצריים גם. מובן?"
הנהנתי לחיוב.