רוחות: התאומים | פרק 1

החזרה מהטיול

הוא הולך במדבר, הוא רואה את הטירה, הוא מתקרב אליה לאט, לאט, הוא שומע מלמולים על צנצנת, האיש הזקן מת, הוא חש בכאב נוראי בכל גופו, צל הדם (ככה פיל החליט לקרוא לו) נכנס לגוף שלו, הוא מת ובסוף מתעורר. כבר שבוע הוא חולם את אותו החלום בדיוק, אבל הפעם הוא חושב שהוא היה קצת שונה, הפעם הוא חשב שהוא ראה עוד מישהו בחלון ממול, אבל חוץ מזה אין שינוי ב-כ-ל-ל. הוא סיפר על החלום הזה רק לווד (אחיו הגדול למחצה {צד אבא}), בפעם הראשונה שהוא סיפר לו את החלום זה מה שקרה.
"איש דם שחור!" אמר פיל, מסביר בפעם המאה איך הוא נראה. "בסדר, בסדר, הבנתי! למה אתה צועק?" אמר ווד, אבל עדיין היה בפנים שלו איזה מבט מוזר, מבט לא מבין ומזדעזע באותו זמן, הוא גם החוויר. "אני… צריך… המממ…" הוא ניסה למצוא תירוץ למה הוא צריך ללכת, ראו את זה על הפנים שלו. "לש-ש-שירותים." הוא השלים בגמגום ויצא מהחדר. מוזר. חשבתי. למה הוא כל כך הזדעזע מזה? פעם הוא סיפר לי על אחד החלומות שלו… שאני אפילו לא אתחיל לדבר על זה.
אחרי שהלך לישון שוב (טוב, לפחות ניסה), הוא החליט לצאת מהמיטה ולעשות בחופש דברים אחרים, הוא התיישב על המיטה, התמתח, פתח את הארון ולבש חולצה. הוא התחיל ללכת לכיוון דלת החדר, הוא כבר הניח את היד על הידית, אבל אז הוא שמע את ווד.
"נו… נו, תענה כבר!" הוא דיבר אל הטלפון. הוא הזיע. "שיט!" הוא צעק ובעט בכיסא שהיה צמוד לשולחן האוכל, הכיסא התנדנד קצת ונפל. פיל היה מרוכז בכיסא ושכח למה הוא עומד שם, אבל אז הוא שמע צפצופים של טלפון ואת ווד אומר "978… ו-3." הוא שוב הצמיד את הטלפון לאוזן ועכשיו גם ענו לו. "הלו? כן, זה אני, ווד". פיל ניסה לחשוב מי נמצא בקו השני, אבל שום דבר שהוא אמר לא הסגיר אותו. "לא, היא לא חזרה מהטיול." פיל הבין שהוא מדבר אל ליאה. "חודשיים וכמה?!" הוא כמעט צעק את הדבר האחרון. זה הפתיע אותו והוא ונרתע, הראש של פיל פגע בדלת וווד הסתכל עליו. "אוקי. כן. אני צריך ללכת. ביי" הוא אמר וסגר את הטלפון מהר. "אתה בסדר?" הוא שאל ובדק את הראש שלו. "כן, אני בסדר גמור." אמר והעיף את ידו של ווד מהראש שלו.
"עם מי דיברת?" הוא לא ענה. פיל שאל אותו עוד פעם.
"מה זה עניינך?"
"בא לי לדעת. מה קורה עוד חודשיים?"
"חודשיים וקצת…" הוא תיקן אותו.
"אז חודשיים וקצת!" הוא התחיל לעצבן את פיל. "אל תדחוף את האף לעניינים שלא שלך, ילד." הוא אמר בעצבים.
"ממתי אתה קורא לי 'ילד'?"
"ממתי אתה…" הוא ניסה למצוא מילה. "בסדר, בסדר, אין לי כלום נגדך. ניצחת. עכשיו את יכול ללכת?" הוא שאל את זה, אבל זה היה יותר בנימה של ציווי. הוא הבין שלא כדאי לו עוד לעצבן אותו. בכל זאת, ווד הרבה יותר חזק ממנו ובן 20 והוא לעומת זאת, רק בן 16 ולא הבנאדם הכי חזק בעולם.

אחרי שעתיים או שלוש בערך האבא ואחותי התאומה, ליאה חזרו מהטיול הזה ששניהם היו בו. בהתחלה נכנסה ליאה, השיער השטני, הארוך והחלק שלה היה עכשיו מבולגן ומלוכלך, העיניים הכחולות שלה היו כמעט כחולות לגמרי בקושי ראו את האישונים שלה. בטח היה שם הרבה אור. היא חייכה ורצה לחבק את פיל ואת ווד. "היי, היי, תירגעי קצת. גם אני הייתי שמח לעשות את זה." הוא אמר ונכנס דרך הדלת. האבא, גבוה שיער קצר מאוד בצבע אפור ועיניים ירוקות שגם הן נראו כמעט חסרות אישונים.
אחרי כמה זמן שבו הם ערכו שולחן לארוחת ערב וליאה והאבא סיפרו איך היה בטיול הם התיישבו לאכול. כולם אכלו והיו בשקט, אבל אחרי בערך חמש שכולם דיברו רק על הטיול ליאה אמרה משהו שבגללו ווד ששתה מים באותו רגע, ירק אותם, האבא החוויר ופיל כמעט נפל מהכיסא מרוב הפתעה.
"אתם יודעים… בטיול היה לי איזה חלום…"